אבן הירח - פאנפיק על פלונטר

פרק ראשון

וריאן עקב אחר הגבר, אנדרו, בין מסדרונות בית הכלא. הנער האט לפני כל פניה מפחד שיפגוש שומרים, אבל אנדרו הלך מולו בלי שום דאגה, כאילו זה נורמלי לחלוטין שהוא שחרר את אחד האסירים הכי מסוכנים בכל קורונה, אם לא הכי.
"איפה כל השומרים?" שאל וריאן לאחר זמן קצר, כששם לב שלא ראה זכר אליהם מאז שאנדרו הופיע. הוא כבר היה רגיל לכך שהשומרים התעלמו מקיומו. לאחר כמה ימים, אולי שבועות, שראו שהוא לא מהווה איום עליהם, השומרים הפסיקו לעמוד מול תאו במשך יום שלם.
"אתה לא צריך לדאוג בנוגע אליהם," ענה אנדרו, "יש לי הרגשה שהם לא עומדים להטריד אותנו בזמן הקרוב."
במקום להרגיע אותו, התשובה רק הדאיגה יותר את האלכימאי הצעיר. השאלות התרוצצו בראשו במהירות מסחררת. מה הוא עשה לשומרים ההם? מה אם הוא רצח אותם? מה אם הוא התחבר הרגע אל רוצח? מה רוצח בכלל צריך ממנו עכשיו, כשהיה שבור וחסר תועלת לחלוטין?
"למה שחררת אותי?" שאל לבסוף.
"אתה רצית לצאת, לא?" שאל הגבר והביט בו בזווית העין.
"כ-כן, ברור שרציתי!" גמגם וריאן בתשובה, "אבל למה דווקא אותי? לא נראה שעשית משהו עם כל השאר פה."
אנדרו העביר בשעמום את מבטו בין התאים. לא היו שם הרבה אסירים, זה נכון, ווריאן התפלא מכמה שכמות הפשע בקורונה הייתה קטנה. או אולי המשמר המלכותי לא היה מיומן מספיק בשביל לתפוס את כולם. הוא לא היה בטוח.
"הם יכולים להסתדר בעצמם." ענה לבסוף הבחור הצעיר.
וריאן הרגיש איך פניו מתלהטים. "גם אני הייתי יכול להסתדר בעצמי!" מיהר להגיד. "אני לגמרי הייתי יכול למצוא דרך החוצה לבד אם לא היית בא. למעשה, בדיוק חשבתי על-"
"בסדר, ילד," אנדרו קטע אותו בחוסר רוח. "דווקא כן יש סיבה למה אני צריך אותך. בוא ואני אראה לך."
הילד עקב אחר האיש הצעיר אל תוך הארמון. "לאן אנחנו הולכים?" שאל בהיסוס והביט סביבו בחרדה. הוא לא ידע מה יעשה אם מישהו יראה אותו שם. מה אם הם יתקלו באחד מחברי המשמר? במלך ובמלכה? אולי אפילו בנסיכה או בחברים שלה?
וריאן השתנק והרגיש איך הדם אוזל מפניו.
אבל התשובה של אנדרו גרמה לו להחוויר אפילו יותר.
"אנחנו הולכים אל המלך והמלכה."

•••

וריאן קפא במקום והביט באנדרו, המום. "המלך והמלכה?" שאל, לא בטוח ששמע נכון.
אנדרו נעצר גם כן והסתובב להביט בווריאן. "זה נכון. המלך והמלכה." חיוך התגנב אל שפתיו. חיוך שלא היה יכול לבשר שום דבר טוב.
"אז בשביל מה שחררת אותי בכלל אם אתה במילא עומד להסגיר אותי ככה סתם?" וריאן הרגיש איך זעמו מתפוצץ בתוכו. היה נמאס לו לא לדעת כלום על מה שקורה מסביבו, במיוחד עכשיו, שכל מה שחשב עליו היה איזו טעות איומה הוא עשה. "אה, אני יודע! אני מתכנן להראות כמו גיבור מולם! להשיג את האמון שלהם! לגרום להם לחשוב שאני זה שעשה את הכל, ואתה רק עצרת אותי! איך לא עליתי על זה קודם? אני כזה אידיוט!"
אנדרו היסה אותו בהנפת יד. "אתה באמת צריך ללמוד איך להירגע. תסמוך עליי, אני לא אידיוט כמו שאתה חושב." הוא נעמד מול חדר הכס.
וריאן הביט בדלתות העצומות שמולו בחרדה עולה וגואה. הוא היה צריך להישאר בתא שלו. הוא לא היה צריך להסכים להצעה שלו. הוא אפילו לא מכיר את הבחור, למה הוא לא היה יכול לחשוב לפני המעשים שלו?
הוא בלע את רוקו כשאנדרו פתח את הדלתות בדחיפה, והכין את עצמו לגרוע מכל. אבל כאשר הביט אל תוך החדר, אל המלך והמלכה שישבו בכיסאות המפוארים שעוצבו במיוחד בשבילם, הוא הבין שמשהו היה לא בסדר.
המלך קם לקבל את פניו בחיוך, משהו שווריאן לא ציפה שיקרה לעולם. לא אחרי שהוא כמעט הרג את אשתו ובתו. "אתה וריאן, נכון?" שאל, "שמעתי עלייך הרבה, יועצי הנאמן."