Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
~
ג׳ימין ויונגי בנו ארמון בחול יחדיו כשהיו בים עם משפחותיהם, הם היו החברים הכי טובים, אהבו אחד את השני יותר מכל דבר בעולם והיו בלתי ניתנים להפרדה. ״אני אוהב אותך ג׳ימיני, אנחנו החברים הכי טובים לנצח!״ הוא חיבק את ג׳ימין וג׳ימין חיבק בחזרה, ההורים שלהם הסתכלו עליהם וחייכו, הם שמחו לראות את שניהם כל כך שמחים ביחד. הורייהם קראו להם לאכול ביחד אבטיח והם רצו יחדיו והתיישבו מולם והם הביאו להם אבטיח והם אכלו. לא היה דבר אחד שעשו בנפרד, מה שהדאיג את הורייהם לפעמים, הם לא רצו שהם יגדלו ויבינו מה זו אהבה ואולי יהיו זוג.
-
״מה שלומך ג׳ימין?״ הפסיכולוגית שלו הסתכלה עליו בזמן שהתיישב והסתכל על הרצפה, זו הפעם הראשונה שלו שהוא מגיע לפסיכולוגית מאז שאובחן בדיכאון. ג׳ימין אף פעם לא דיבר עם אנשים, הוא סגור וביישן, כשהיה סומך על מישהו ומדבר איתו, היו מנצלים אותו בסוף, לא היה להם אכפת ממה שהוא מרגיש, רק הגוף שלו עניין אותם. ״אני... בסדר.״ שיקר ג׳ימין ושיחק באצבעותיו, הוא לא יכול להתחיל לשפוך את ליבו למישהי זרה, זה קשה לו.
״הסיבה שהגעת אליי זה בגלל שהובחנת בדיכאון, אני פה בשביל לדבר איתך, לגרום לך להרגיש יותר טוב, אנחנו יכולים לדבר על מה שאתה תרצה, נגיד, תגיד לי בן כמה אתה.״ היא כבר ידעה בן כמה הוא, אך היא רצתה שהוא יגיד את זה. ״16.. מה זה עוזר לך? את בטח כבר יודעת בן כמה אני, את יודעת עליי הכל, יותר טוב ממה שאני יודע על עצמי.״ הוא מלמל את המשפט האחרון, לא מעז להסתכל לעיניה של הפסיכולוגית, אפילו לא לשניה.
הנער ראה קערת סוכריות ורצה אחת והיא אמרה לו שהוא יכול לקחת, הוא לקח ואכל אותה. ״אני יודעת שכרגע אתה מפוחד, אני זרה בשבילך ואתה אפילו לא יודע את שמי, אני חתומה על הסכם סודיות, אתה יכול לדבר איתי על כל מה שתרצה. אולי תרצה לדבר איתי על ניסיון ההתאבדות שלך? מה הסיבה שעשית את זה?״ ג׳ימין לא רצה לענות על זה, הוא הרגיש כאילו היא לא אמור בכלל להיות אצל פסיכולוגית, מבחינתו הוא בסדר, לא אכפת לו שניסה להתאבד, אם הוא היה יכול הוא היה מנסה להתאבד שוב פעם, אבל בקושי לשירותים נותנים לו ללכת לבד.
הוא ניסה להתעלם ממנה ולהתייחס לציורים שהיו על הקירות, הוא לא היה מעוניין בשיחה הזאת, הוא ראה ציור שהוא ממש אוהב. ״זה בריאת האדם, של מיכלאנג׳לו, אני אוהב את העבודה הזאת.״ ג׳ימין ניסה לשנות נושא והפסיכולוגית חייכה והסתכלה עליו, היא שמחה שהוא קצת מדבר, אבל היא רצתה שהוא ידבר על עצמו. ״אנחנו כאן בשביל לדבר עלייך.״ היא כתבה במחברת שלה כל תשובה וכל תנועה של הנער.
״את רוצה שאגיד לך את המובן מאילו?״ הוא שאל, הרי מה הוא יענה לה? שהוא התאבד בגלל דיכאון, זה ברור. ״אני יודעת שאתה לא רוצה לדבר איתי, אבל תנסה לפחות, למה אתה בדיכאון? למה אתה רוצה לגמור את החיים של-״ - ״כי אני פאקינג שונא לחיות! איזה בן אדם ישאר בחיים אם הוא לא רואה שום סיבה לחיות?!״ הבלונדיני קטע את הפסיכולוגית, ג׳ימין כעס על זה ששלחו אותו לפסיכולוגית כאילו הוא איזה נער משוגע.
״אני כל כך שונא את זה שהבן אדם היחיד שהיה לי חשוב עזב אותי! בלי להגיד לי מילה! עזב אותי לבד בעולם הזה... עם אנשים כל כך אכזריים. אני לא מעוניין להמשיך לדבר איתך.״ ג׳ימין יצא מחדרה וחזר לחדרו בבית החולים בו הוא מאושפז, הוא חיכה ליום בו הוא ישתחרר ויוכל לחיות חיים רגילים. הנער נכנס לחדרו והתיישב על מיטתו, הוא הסתכל על ריקודים של כל מי רקדנים שהוא אוהב, הוא תמיד רצה להיות כמוהם, שמח.
הרבה אנשים מעריצים אותם ומחמיאים להם, אך כשג׳ימין רוקד יורדים עליו ואומרים שהוא רוקד מזעזע, ג׳ימין מאמין לזה, הוא לא חושב שהוא רוקד יפה מספיק בשביל שיהיו לו מעריצים. לפני שניסה להתאבד הוא המציא כיראוגרפיות לכמה שירים, אבל הוא לא חשוב שהן טובות מספיק בשביל שאנשים יראו את הכיראוגרפיות שלו.
