Best Friends "Forever" | Yoonmin

4

שניהם כתבו במרץ את השיר, ג׳ימין אהב להיות קרוב אליו, אבל הוא היה כל כך עצוב שהוא לא זוכר אותו, איך הוא שכח את החברות שלהם? את האהבה שהייתה ביניהם למרות שהם היו רק ילדים קטנים, את הנשיקה שקרתה בטעות, הוא לא זוכר כלום.
הם החליטו לכתוב שיר עצוב, ג׳ימין לא יכל לכתוב שיר שמח, הוא לא במצב שהוא יכול לכתוב משהו שמח.
את כל כאבו הוא כותב על דף נייר, אף אחד לא יבין שזה מה שבאמת החזיק בבטן, אבל מספיק לו שהוא מבין, הוא לא רוצה שכולם ידעו.

״מה אתה אומר על הפסקה? אני רעב.״ כחול השיער התמתח וקם ממקומו והתקרב אל ג׳ימין.
״רוצה שאכין לשנינו ראמן?״ הוא שאל וג׳ימין הנהן, הוא היה רעב והיה צריך הפסקה.
״בקשר למקודם, האם צדקתי? אתה בדיכאון?״ שניהם הלכו למטבח, ג׳ימין לא ידע אם לענות או לא כי מצד אחד הוא יודע למי הוא מספר, הוא לא אדם זר, אבל מצד שני הוא שכח אותו.
״כן, צדקת, אני בדיכאון אושפזתי תשעה פעמים במשך שנתיים במחלקה פסיכיאטרית כי ניסיתי להתאבד וכל הזמן עשיתי שם בעיות והייתי מנסה להתאבד גם שם.״ ג׳ימין אמר ללא טיפת רגש ויונגי הסתכל עליו בשוק וישר חיבק אותו.

״אני מצטער שזה קרה לך.״ - ״על מה יש לך להצטער, אתה לא גרמת לי לרצות להתאבד.״ ׳או שכן׳ אמר בליבו, כי הסיבה שהוא עשה את כל זה - זה בגלל יונגי, הוא התגעגע וחשב שהוא שונא אותו.
״אני עדיין מצטער.״ הוא חייך וג׳ימין בהה בחיוכו ונרגע, היה לו את החיוך הכי יפה שג׳ימין ראה, ג׳ימין חייך גם.
יונגי התחיל להכין את הראמן לשניהם בזמן ששאל את ג׳ימין שאלות וקיווה שיענה, ג׳ימין ענה על חלק מהשאלות, היו שאלות שהוא לא יכל לענות עליהן, אבל הוא באמת ניסה לענות על הכל.
ג׳ימין לא יכל להפסיק לבהות ביונגי, גם אם הוא שכח אותו, הוא עדיין אוהב אותו, הוא לא יכול לשכוח אותו גם ולעבור הלאה.

״מתי נסיים לעבוד על השיר..?״ ג׳ימין שאל והמשיך לבהות ביונגי, לא מוריד ממנו את עיניו אפילו לא לשניה אחת.
״לא נשאר עוד הרבה, אנחנו עובדים יפה ביחד, כאילו זו לא הפעם הראשונה שלנו אבל זה כן.״ יונגי צחקק והגיש לג׳ימין את הראמן ושם את הראמן שלו בשולחן.
״מה אתה שותה ג׳ימיני?״ - ״מים.״ יונגי הביא מים לשניהם והם התחילו לאכול, ג׳ימין נזכר בימים שהם היו אוכלים ביחד.

״כשנסיים לעבוד על השיר אז אני אצטרך ללכת הביתה?״ ג׳ימין הסתכל עליו והמשיך לאכול.
״לא, אנחנו נחגוג את זה, רוצה שנלך למועדון?״ יונגי אכל ולא שם לב שג׳ימין כל הזמן מסתכל עליו.
ג׳ימין לא היה במועדון אף פעם אז הוא חשב שזה יהיה דווקא נחמד ללכת למועדון בפעם הראשונה.
״אף פעם לא הייתי במועדון, אז אני מניח שיהיה נחמד אם נלך ביחד.״ שניהם המשיכו לאכול ולאחר זמן קצר סיימו לאכול וחזרו לעבוד על השיר.

״מי ילחין את השיר? אני או אתה? או שאפשר שנינו ביחד.״ ג׳ימין שאל והסתכל על הפסנתר של יונגי, הוא אף פעם לא ניגן על פסנתר, הוא תמיד רצה ללמוד.
״על איזה כלי נגינה אתה מנגן?״ כחול השיער שאל.
״גיטרה.״ - ״הו זה נחמד! אני מנגן על פסנתר, אפשר שאתה תנגן על גיטרה ואני על פסנתר, זה יהיה יפה ביחד וככה שנינו נלחין את השיר.״ יונגי אמר וג׳ימין הנהנן והמשיך להסתכל על הפסנתר, הוא זכר שיונגי קיבל פסנתר ליום הולדתו והוא עדיין לא ידע לנגן.

-

״סוף סוף!״ יונגי שכב על הספה ופיהק.
״זה מדהים שסיימנו את זה ביום אחד, אנחנו כל כך טובים ביחד.״ יונגי חייך והסתכל על ג׳ימין, ג׳ימין התיישב על הספה, הוא היה קרוב ליונגי.
יונגי בהה בו, ובלי לחשוב הוא משך את ג׳ימין אליו.
״אולי לא נלך למועדון? אפשר לחגוג רק שנינו, פה, בבית שלי, לבד...״ כחול השיער ליטף את שיערו של ג׳ימין וג׳ימין הסמיק והנהן, הוא לא ציפה שזה יקרה, הוא חשב שיונגי יגיד שהוא עייף ושהם יחגגו ביום אחר כי הוא רוצה לישון.

יונגי קירב את שפתיו אל שפתיו של ג׳ימין ונישק אותו, ג׳ימין היה בטוח שהוא מדמיין את זה, הוא רצה להתנשק איתו אבל הוא לא רצה שזה יהיה ככה.
״מ-מה אתה עושה..?״ ג׳ימין התרחק ממנו והשפיל את מבטו.
״מנשק אותך.״ הוא חייך וג׳ימין קם מהספה והתרחק ממנו כמה שיותר, הוא לא רצה שזה יקרה.

״אני חושב שעדיף שאני אלך הביתה... אני עייף.״ ג׳ימין לקח את הדברים שלו ושם נעליים, הוא הסתכל כמה שניות על יונגי ואז בא לצאת מביתו.
״אבל דווקא כשהתחיל הכיף? חשבתי שתאהב את זה...״ - ״ז-זה לא שאני לא אוהב את זה... אני ל-לא יכול.״ ג׳ימין יצא מביתו והלך הביתה והיה לו ממש קשה עם זה שיונגי נישק אותו, הוא רצה להתנשק עם יונגי, אבל לא רצה שזה יהיה ככה, הוא פחד שבגלל שהוא הלך יונגי יפסיק לדבר איתו.