טוב אני אשתף את זה כאן כי אין לי איפה לפרוק את זה.
אז נכון חברים? לא הסדרה, חברים חברים.
כאילו כאלה שאתה יכול לסמוך עליהם והכל.
אז יש לי כמה כאלה בכיתה. ואני באמת אוהבת אותם. נדמה לי...
אני ליטרלי הגעתי למצב שאני פשוט לא מרגישה נוח איתם...
כאילו באמת שלפעמים אין לי כוח לדבר איתם וזה מרגיש לי שאני מזייפת כל כך.
ולא קשור לזה גם הילדים בכיתה שלי אלה שאני לא בקשר איתם, הם גורמים לי ליטרלי לשנוא אותם.
הם כל כך מעצבנים אותי אני באמת רוצה פשוט לא לשמוע ולא לראות אותם לנצח. וגם מה שמעצבן אותי בקטע אחר זה שהם אומרים את הn word והם ליטרלי לבנים וזה כל כך קרינג׳י.
וגם עוד מעט זה טיול שנתי ואני לא יודעת איך אני אשרוד אותו... באמת (בלי שום קשר אני לא אוהבת טיולים שנתיים).
גם כאילו אין לי בעיה שיסמכו עליי וכל השיט הזה. כאילו כל אחד יכול לספר לי את מה שיש לו בלב וכל זה אבל כבר לא נוח לי לספר את הרגשות שלי לחברים מהכיתה.
איך להסביר את זה...?
כאילו אני כן מדברת איתם וכל זה אבל פשוט לא מרגישה שייכת.
כן אני חושבת ש"שייכות" זאת המילה הנכונה.
היחידה שאני באמת מרגישה ממש ממש בנוח לידה זאת ילדה אחת שהייתה איתי בכיתה ועכשיו היא לא ביחד איתי באותה כיתה...
וזה גם לא כאילו אני מסתגרת מפני הכיתה שלי ואומרת כלום ושום דבר. אני מדברת הרבה, חזק וברור. אבל יש מן תחושה כזאת שמלווה אותי שאנשים מהכיתה שאני "אוהבת" אז אני לא באמת אוהבת אותם כמו שאני פעם אהבתי. וגם יש לי תחושה כזאת שהם לא הכי מתים עליי...
אני יכולה לעזור, להקשיב אבל אני לא באמת מרגישה שייכת.
וזה ממש עצוב לי שאני כך מרגישה.
אבל אני יכולה להבין מאיפה זה בא...
ללמוד מקצועות כמו מתמטיקה, פיזיקה ואתגוריתמיקה עם מתבגרים בני 15 או 16 שחלקם הם לא הכי משהו בעולם ולראות אותם לפחות שמונה שעות בית ספריות כל יום חוץ משישי ושבת זה יכול להיות מאוד מתסכל.
אבל לפחות עכשיו אני יותר מתרכזת בעצמי ובציונים שלי מאשר בילדים אחרים... וזה טוב ויפה אבל לבוא עם התחושה הזאת כל יום לבית ספר זה די מעצבן...
לפעמים אני רוצה שכל הקשרים החברתיים שיצרתי עם ילדים בגיל חוץ מכמה פשוט יעלמו כאילו לא היו... כי זה באמת אולי אחד הדברים הכי מיותרים שיש לי כרגע וזה מאוד מכביד עליי.
כאילו כשמישהו קורא לך "חבר" יש לך מחוייבות של חבר.
ויותר גרוע זה כשקוראים לך "החבר הכי טוב"
כי זה עוד יותר מכביד.
ולהגיד תאמת מה שגרם לי לכתוב ולפרוק את זה כל זה זאת מישהי שקוראת לי "החברה הכי טובה" שלה. היום בהפסקה דיברנו והיא פשוט גרמה לי להבין כמה לא נוח אני יכולה להרגיש לידה.
ועכשיו זאת התקופה הזאת של החיים (גיל ההתבגרות) שכל פלוץ פתאום יש לילדים "משבר" או שהם עוברים "דברים קשים" באמת שאין לי סבלות לילדים חסרי פורפורציות.
ואני כנראה הייתי כזאת גם בכיתה ח ואולי אני אמורה להבין עכשיו? אבל באמת שאין לי סבלנות.
ויכול להיות שכך גיל ההתבגרות משפיע עליי? שאני פשוט מתעצבנת מהר מילדים בגיל שלי? שאין לי סבלנות פשוט? אבל שלא תבינו לא נכון יש לי רגעים שאני אוהבת אותם.
זה לא קשור אבל לפעמים יש לי לשון ממש חזקה... בקטע שאני מעליבה אנשים על ימין ועל שמאל בשילוב של קמצוץ חוסר טקט זה לא משהו.
9 שנים במערכת החינוך ועוד השנה הזאת... באמת שנמאס לי. אני רוצה חינוך ביתי. אני רוצה למחוק כל קשר לבית ספר וללמד את עצמי מה שאני צריכה.
קיצר אני לא משהו ואין לי כוח לכיתה שלי. באמת שהם מועקה. הם איזה 33 תלמידים וכל תלמיד זה כמו 20 עלוקות. תכפילו 33 ו20 זה מספר העלוקות שמוצצות לי את הדם. ותוסיפו גם מורים שאני לא מחבבת שהם סתם יתושים מעצבנים.
