"דביל, דביל, דביל," רטן וויל, תוך כדי שניקה את פצעיו המדממים של החבר שלו. "למה היית חייב להיות כזה -?"
"דביל?" ניסה ניקו להשלים.
הם ישבו במרפאה במחנה החצויים, ווויל, לבוש מדי רופא במשמרת, ישב על מיטתו של בן הזוג שלו וריפא את החבלות שכיסו את כל גופו.
"לא, חתיכת דביל," אמר וויל, ומרח לניקו חומר מחטא על הפצע שאגרופה של קלאריס לה-רו השאיר על הלחי השמאלית שלו. "התכוונתי לומר פזיז."
"טוב, השתמשת במילה דביל די הרבה בדקה האחרונה," רטן ניקו.
"כן, כי אתה דביל," אמר וויל.
"הבנתי את זה. אתה חוזר על עצמך, וויל."
"אתה יודע למה אני חוזר על עצמי?" שאל וויל, והחל לחבוש את פצעיו של ניקו. "כי אתה דביל, ניקו. אז אולי בפעם ה10000 אתה תקלוט מה שאני אומר לך."
"טוב, נו, אני דביל," רטן ניקו בכניעה.
"ו...?"
"פזיז."
"ו...?"
"אוהב אותך."
"אתה חתיכת חנפן."
"חשבתי שאני דביל."
"אתה דביל חנפן."
וויל נישק את ניקו נשיקה קצרה על הלחי, וחזר לרפא את פצעיו. "מה חשבת לעצמך?" נזף בו וויל שוב.
"לא חשבתי בדיוק - "
"זו הבעיה, ניקו," אמר וויל. "אתה תחת השפעת הדביליזם. כי אם היית חושב, אם היית חכם, לא היית נכנס עם קלאריס לקטטה ו -"
"עכשיו אתה הולך לומר לי שאני שחיף מדי בשביל להגן על עצמי?"
"אתה עדיין חתיך בשבילי. אבל כן, אתה שחיף רצח."
ניקו צחק והתרומם מעט במיטתו, ואז נאנק בכאב.
וויל דחף אותו בחזרה אל הסדינים בעדינות. "תפסיק לצחוק, דביל."
"אבל מה רצית שאני אעשה בדיוק?" שאל ניקו, פניו מעוותות בכאב. "לתת לקלאריס להמשיך לרדת עליך?"
"כן," אמר וויל. "זה בדיוק מה שהתכוונתי שתעשה. היא עושה את זה שנים ואני מתעלם. קלאריס היא בת ארס, ניקו, הבת של אל המלחמה. ולא נלחמים עם הבת של אל המלחמה."
"פרסי הביס את ארס עצמו פעם."
וויל הרגיש כאילו ליבו צונח כאשר שמע את קמצוץ ההערצה הניכר בקולו של ניקו כאשר הזכיר את אהבתו הישנה. הוא המשיך לחבוש את ניקו, במעט אגרסיביות הפעם. "ברור, פרסי המושלם..."
"לא התכוונתי לזה ככה," מיהר ניקו לומר, נבהל. "וויל, אמרתי לך, ירד לי ממנו לגמרי. פרסי הוא סתם... דביל, אוקיי?"
וויל חייך חיוך קלוש.
"אני אוהב אותך."
וויל סיים לחבוש את פצעיו של ניקו, והביט בו. הוא הסמיק, דבר שהיה מאוד נדיר לראות על פניו החיוורות-עד של ניקו. עיניו השחורות והמקסימות כחשכה הביטו בו בתחנונים וחרטה על מה שאמר כרגע.
"אני מצטער," אמר. "ותודה שקלאריס באמת נראית כאילו היא גרה בתוך מנוע של אופנוע."
ויל נחר. "כאילו שהיא תכנס לשם."
הוא רכן אל ניקו, וחיבק אותו בזהירות. הוא התרומם מעט, ואפיהם היו במרחק חמישה סנטימטרים זה מזה.
"מה זה החיבוק העלוב הזה? מה, אתה דודה שלי?" התלונן ניקו.
"אתה חבוש," ציין וויל, מדבר אליו כה קרוב שהוא יכל להרגיש את נשימתו של ניקו, ולהריח את ריח הבוץ, דם וזיעה הקלוש שעוד הדיף ממנו. "כרופא, מוטלת עליי האחריות להבין שלשכב איתך במצב הנוכחי - "
"כמטופל, מוטלת עליי האחריות לגרום לך להבין שלשכב איתך בכל מצב שהוא יגרום לי ולך להרגיש טוב יותר."
ויל חייך.
"טוב, הייתי שוקל פשוט לנשק אותך, אבל כיוון שהשפה שלך חבולה -"
ניקו נישק אותו. שפתיו הרכות והתוססות של ניקו נצמדו בעוצמה אל של ויל, והוא הרגיש כאילו הוא יכול לעוף.
הם התנתקו לרגע.
"אתה מדבר מלא," אמר ניקו.
"אתה מתחרמן מלא," ציין ויל.
הם יכלו להמשיך ולהתמזמז עד מחר, במיוחד כשניקו היה עירום (היה מיועד מלכתחילה לצורכי חבישה בלבד), אבל כשוויל קרע את כל הבגדים, וניקו עוזר לו, הם שמעו קול אנקה מבועתת מכיוון הדלת.
הם הפנו את מבטם אל כירון המתנשף. הוא מיהר לעצום את עיניו ולכסות אותן בידיו.
"לא, בנים," הוא מלמל. "אל תתנו לי להפריע לכם. תמשיכו בשלכם, אני לא פה. לא ראיתי כלום..."
זוג העירומים התחיל לדבר ביחד.
"כירון, אתה לא מ-"
"זה לא מה שאתה -"
"לא," קטע אותם כירון, "הכל טוב..."
הוא לקח את המשחה שהזדקק לה ויצא מהחדר, ולויל ולניקו היה הסקס הכי טוב שהיה להם עד כה, במיוחד כי לא הפסיקו לצחוק מהבעת פניו של כירון שלא ישכחו לעולם.
