הפרק עלה בכמה ימים איחור, כי הוא היה אמור לצאת ביום הולדת של ניקו, 28.1. סורי.
אבל היי, לפחות סידרתי לכם שני פרקים לקרוא בסופ"ש (העלתי גם אחד בפאניפיק "ג'ואי תומאס" שמתקרב לקיצו).
קריאה מהנה, קאיה
❤️❤️❤️
ניקו התעורר בבוקר, ולא ציפה ליחס מיוחד משאר החניכים.
וכך קרה.
כל החצויים במחנה התנהגו כרגיל.
בגשם והסערה הפוסחת על המחנה המוגן בגבולות קסומים שגורמים לו להשאר חמים וקיצי בכל ימות השנה, התיישבו כולם בחדר האוכל תחת כיפת השמיים כדי לאכול ארוחת בוקר.
ניקו, כהרגלו, התיישב בשולחן אפולו עם שאר בני אפולו - כירון אישר זאת, כמובן. הוא לא רצה שסדקים יתחילו להפער ברצפה, זומבים יזחלו מתוכם וישטטו במחנה, אז החליט לזרום איתו ועם וויל.
הוא התיישב ליד ויל, שנישק אותו על הלחי. ניקו הסמיק (לפחות הרגיש שהסמיק, אבל לרוב העור שלו נשאר לבן כקיר).
לאחר שהקריבו מנחות להוריהם האלוהיים, התיישבו כולם בחזרה בשולחנות, וכמובן שויל הכריח את ניקו לקחת מנה מכובדת של פנקייקים, בטענה שהוא חייב להשמין.
ניקו היה העוזר האישי של ויל במרפאה במהלך היום (שתפקידו לא כלל יותר מלהביא לו את הציוד אליו הזדקק ולארח לו חברה) והתאמן קצת בסיוף בזירת הלחימה בחרב עם בת דמטר.
הוא תכנן לסדר את הביתן המבולגן שלו בשעת ארוחת הערב, מכיוון שויל דחף לו הרבה יותר מדי אוכל בבוקר ובצהריים שהוא רצה הקיא רק מלחשוב על אוכל, ופחד ממה שויל עלול להכריח אותו לאכול עכשיו.
נשמעה דפיקה בדלת.
ניקו הניח שכירון שלח מישהו לקרוא לו לארוחת הערב, אז הוא צעק מבעד לדלת, "אני לא רעב!"
"בחלומות שלך," צעק לו ויל.
ניקו נאנח, והצטער על כך שבכלל השיב לדפיקה שעל הדלת. עכשיו אין דרך חזרה.
הוא פתח את הדלת.
"ויל, אני לא רעב. אכלתי המון במהלך היום."
"במונחים של בני אדם, ניקו, פנקייק וחצי וכמה כפיות של סלט ירקות זה לא המון."
"אתה מגזים. אכלתי שני פנקייקים וסלט גדול."
"וואו! מי היה מאמין שבן אדם מסוגל לעכל כזאת כמות ביום אחד. חשבת להשתתף בתחרות אכילה?"
ניקו גילגל עיניים. "דיי, ויל, אני לא רעב."
"מתי אתה כן רעב? אם לא היית יושב איתנו בשולחן, היית אוכל מלפפון אחד בשבוע."
"אני אוכל מספיק בשביל להתקיים."
"זה לא בריא. אתה פוגע בעצמך."
"ממש חבל."
"אתה בא לאכול, בפקודת רופא."
"בחיים שלי לא עשיתי משהו שרופא אמר לי. עזוב את זה, אני לא חושב שהלכתי לרופא אי פעם."
"חוץ ממני."
"איתך זה אחרת."
וויל גרר את ניקו בידו אל מחוץ לביתן, לכיוון חדר האוכל. ניקו לא הצליח להתנגד לו והשתרך אחריו, צועק על ויל, "מה יש לך?!"
"רואה?" שאל ויל, תוך כדי שנדחפו בקהל החניכים הנוהרים לחדר האוכל. "אם היית אוכל מספיק, היית יכול להשתחרר מהאחיזה שלי. אני לא כל כך חזק."
ויל ליווה את ניקו אל האש כדי להקריב עוד קורבנות, ואז הושיב אותו לידו בשולחן אפולו.
"ניקו," אמרה קיילה, בת אפולו, "מאוד נחמד שאתה יותר נוכח בארוחות לאחרונה. אני לא חושבת שאי פעם אשכרה הגעת לשלושת הארוחות באותו היום."
"תאמיני לי," רטן ניקו, "זה לא מבחירה."
ויל תקע לו מרפק בצלעות.
"אאוץ'."
"אז מה אתה לוקח לאכול?" שאל אותו ויל.
"אותך."
"אני רציני."
"אמרתי לך, אני לא אוכל."
"תן לי לנסח את זה אחרת: אם לא תאכל מכל אבות המזון, אני נפרד ממך."
ניקו צחק, כי לא הייתה לו דרך אחרת להגיב. "קורע."
"אני לא צוחק."
"אתה ממש מגזים."
"אני ממש לא."
"ואתה מאיים עליי."
"אני לא מאיים עלייך, נתתי לך אפשרות בחירה בין להיות בריא ומאושר לבין להשאר אנורקס ולהפוך לרווק."
"אני לא אוכל כלום."
אז כמובן שניקו אכל תבשיל עדשים, מרק וסלט יווני. זה היה דוחה.
כשנגמרה הארוחה, ויל ניסה להכריח את ניקו לשיר במדורה, וניקו הכריז בליבו על יום ההולדת הגרוע בעולם.
ואז, ויל אמר לניקו שהוא שכח סוודר ביער וביקש מכירון רשות ללכת להביא אותו עם ניקו. הוא אישר.
הם יצאו ליער המחנה, שם הוא הושיב את ניקו על סלע, ואמר לו, "טוב, אז אין באמת סוודר."
"מה?" שאל ניקו.
"אבל אתה יודע מה יש?"
"ג'קט?" ניחש ניקו.
"יום הולדת, דביל," אמר ויל, להפתעתו הגדולה של ניקו. "באמת חשבת שאשכח?"
"אתה-אמ-מה?" הוא הביט בו.
ויל הוציא עוגה קטנה שכנראה הכין בעצמו בלילה, ועליה היה כתוב, ניקו, 100?
"אני לא בן 100," רטן ניקו.
"בן כמה אתה אמור להיות?"
ניקו עשה חישוב. "96."
"קרוב מספיק."
"אבל אני לא באמת זקן."
"אני יוצא עם קשיש," אמר ויל בעליזות יתרה.
"אל תגזים."
"טוב, אתה מתכוון להביע משאלה או מה?"
"בן כמה אני נראה לך? 4?"
"יותר בכיוון... 96. אתה גם כחוש כמו מישהו בגיל הזה."
ניקו תקע בו מרפק.
ויל הדליק את הנר, ואמר, "תביע משאלה."
ניקו נשף על הנר, כאילו לא אכפת לו, אבל האמת שהוא אכן הביע משאלה בליבו: להשאר עם ויל לנצח.
