אני מסבירה לאמא שלי על הדיכאון שלי: שיחה,
אמא, הדיכאון שלי משנה צורה. יום אחד הוא כמו עש לילה שנח על כף יד של דוב ויום אחר הוא הדוב. בימים האלה אני משחקת מתה עד שהדוב יעזוב אותי במנוחה. לימים האלה אני קוראת "הימים השחורים".
אמא אומרת: "תנסי להדליק נרות"
אבל כשאני רואה נר, אני רואה את האש, הבהוב של להבה, נצנוץ של זיכרון ישן שבו אני עומדת מעל ארון קבורה וברגע הזה אני לומדת שכל מי שאי פעם הכרתי עומד למות יום אחד!
חוץ מזה אמא, אני לא מפחדת מהחושך. אולי זה חלק מהבעיה...
אמא אומרת: "חשבתי שהבעיה היא שאת לא יכולה לצאת מהמיטה"
אני לא יכולה. החרדה מחזיקה אותי שבויה בתוך הבית שלי, בתוך הראש שלי.
אמא אומרת "מאיפה החרדה באה?"
החרדה היא הבת דודה שמבקרת ממדינה אחרת שהדיכאון הרגיש מחויב להזמין למסיבה.
אמא, אני המסיבה! רק שאני מסיבה שאני לא רוצה להיות בה!
אמא אומרת: "למה שלא תנסי ללכת למסיבות אמיתיות? תראי את החברים שלך."
ברור, אני קובעת תוכניות. אני קובעת תוכניות אבל אני לא רוצה ללכת. אני קובעת תוכניות כי אני יודעת שאני אמורה לרצות ללכת. אני יודעת שיש פעמים בהם הייתי רוצה ללכת. זה פשוט שזה לא כיף לעשות כיף כשאת לא רוצה שיהיה לך כיף, אמא.
את מבינה אמא, כל לילה נדודי השינה סוחפים אותי אליהם ומוליכים אותי אל הסלון והמטבח בעודי בוהה באור המעומם של התנור הבוער. לנדודי השינה יש את הדרך הרומנטית שלהם לגרום לירח להיראות כמו החברה המושלמת.
אמא אומרת:"תנסי לספור כבשים"
אבל הדבר היחידי שאני יכולה לספור זה סיבות להישאר ערה.
אז אני הולכת להליכות, אבל הברכיים המגומגמות שלי מתחככות כמו גושי מתכות. הידיים שלי מרגישות חזקות אבל עם מפרק כף יד רפוי. הצלצול החורק מזכיר לי פעמון מגושם של כנסייה שמזכיר לי שאני הולכת תוך כדי שינה בתוך אוקיינוס של שמחה שאני לא יכולה לטבול את עצמי בו.
אמא אומרת "שמחה זאת בחירה"
אבל השמחה שלי ריקה כמו קליפת ביצה שבורה.
אמא אומרת:"את כל כך טובה בלעשות בלאגן גדול מדבר קטן", ובחדות שואלת אם אני מפחדת מלמות.
לא, אמא.
אני מפחדת מלחיות!
אמא אני בודדה!
אני חושבת שלמדתי כשאבא עזב איך להפוך את הכעס לבדידות, את הבדידות לעיסוק.
אז כשאני אומרת שאני כל כך עסוקה לאחרונה אני מתכוונת לזה שאני נרדמת בספה של הסלון רואה סדרת טלוויזיה בשקל כדי להתחמק ממגע עם הצד הריק שבמיטה שלי, אבל הדיכאון שלי תמיד גורר אותי בחזרה למיטה עד שהעצמות שלי הופכות למאובנים של שלד שנשכח בקבורות עיר נידחת והפה שלי הופך לבית קברות לשיניים שבורות מרוב שהן חורקות אחת בשנייה.
החלל הריק כמו אודיטוריום בלב שלי מתמלא באקו של פעימות לב אבל אני רק תיירת רשלנית פה.
אמא עדיין לא מבינה.
אבל אמא, את לא רואה, גם אני לא!
YOU ARE READING
אני מסבירה לאמא שלי על דיכאון, שיחה: (תרגום חופשי מ-Sabrina Benaim)
Short Storyהיי. אני יודעת שאני אף פעם לא עושה דברים כאלה אבל הפעם זה הרגיש לי חשוב. זה קטע פואטרי סלאם שלא אני כתבתי אלא מישהי בשם סברינה בניים(Sabrina Benaim) הקטע שלה נגע לי בלב באופן קיצוני ובגלל שהוא באנגלית (וברמה גבוהה של אנגלית) החלטתי לפתוח אותו קצת לק...
