My Type [Hebrew] || l.s. ✓

2

התעוררתי בדיוק בשבע בבוקר והתחלתי עם שגרת הבוקר שלי.

ברגע שהייתי נקי ולבוש, ירדתי למטה לאכול ארוחת בוקר.

ברור שאף אחד לא יהיה ער, היום יום ראשון.

הכנתי לעצמי בייקון וביצים, מוזג כוס של מיץ תפוזים ומתיישב ליד השולחן.

ברגע שסיימתי לאכול, התקשרתי לנייל.

"היי לואי!" נייל קרא.

רואים, זה היה דבר טוב אצל נייל, הוא גם היה מסודר. אפילו בקיץ הוא היה קם מוקדם.

"היי, נייל. רוצה להוציא את תכנית הפארק שלך לפועל?" שאלתי, חיוך על פניי.

הצד השני נשאר בשקט ויכולתי לדמיין את החיוך הרחב שיש לנייל על הפנים באותו הרגע.

"פגוש אותי בפארק ליד הבית שלך בעוד חמש דקות." הוא אמר וניתק את הטלפון.

משכתי בכתפיי ועשיתי את דרכי אל מחוץ לבית, מתקדם אל עבר השביל המוביל לפארק.

//

"חם פה כמו בגהינום." אמרתי, מרים את משקפיי על גשר אפי ומנגב את הזיעה שהצטברה שם.

"טוב, אנחנו בכל זאת בקיץ." נייל אמר, מחייך.

גלגלתי את עיניי.

"הבאתי כדורגל איתי, רוצה לשחק?" נייל שאל.

חיוך התגנב אל פניי.

"בטח שכן."

//

זה היה בסביבות הצהריים כשאני ונייל הלכנו לשבת מתחת לאיזה עץ.

ישבנו שם, מנסים להסדיר את הנשימה.

"זה מרגיש כאילו לא שיחקתי שנה." אמרתי, סוף כל סוף נרגע.

"שיחקת לפני יומיים בגמר בבית הספר." נייל אמר, מכווץ את מצחו.

"אני יודע, זה פשוט מרגיש כמו שנה." אמרתי, מושך בכתפיי.

ישבנו שם בשקט, לא שקט מביך, שקט רגוע, בזמן שילדה קטנה התקדמה לעברנו.

"תסלח לי אדוני." היא אמרה.

חייכתי אליה, היא הייתה כזו חמודה. היו לה לחיים שמנמנות, עיניים כחולות וגדולות ושיערה היה מסודר בשתי קוקיות. אני זוכר כשאחיותיי היו כאלה קטנות.

"מה קרה, חמודה?" שאלתי, מחייך אליה.

"ראית אולי ילד גדול עם שיער מאד מתולתל? הוא אמור להיות איתי אבל אני מניחה שאיבדתי אותו." היא שאלה, מבליטה את שפתה התחתונה.

"לא ראיתי, אבל אני יכול לעזור לך למצוא אותו." אמרתי, קם ממקומי.

"תודה, איך שלא קוראים לך." היא אמרה, מחייכת.

"אני לואי, ואת?" שאלתי, מחזיר לה חיוך.

"אני דארסי." היא אמרה.

"אוקיי דארסי, בואי נלך למצוא את הילד הגדול הזה שלך."

//

כשדארסי אמרה 'ילד גדול', חשבתי על ילד בסביבות גיל שלוש-עשרה. אבל לא, האחד הזה היה לחלוטין מתבגר.

לא ידעתי שאנשים יכולים להיות כל כך לא אחראיים.

אני אף פעם לא איבדתי את האחיות שלי כשהן היו קטנות, ואני הייתי רק בן ארבע-עשרה!

"הארי!" דארסי קראה, רצה אל עבר הנער הבאמת מאד מתולתל.

"דארסי! הנה את! חיפשתי אותך בכל מקום!"

"לא אתה לא." דארסי צחקקה.

"טוב, אני מקווה שבפעם הבאה תהיה הרבה יותר אחראי. היא לא תמצא כל פעם אנשים שיעזרו לה." אמרתי, משלב את ידיי על חזהי, מפריע לשיחה שלהם.

"אני מתנצל, זה לא קורה הרבה." הנער, הארי, אמר- מביט אל תוך עיניי.

לנער היו עיניים ממש ירוקות, יש היגידו שהוא נראה די נאה, עם הגומות האלו שלו והכל אבל הוא עדיין היה מהאנשים הלא-אחראיים האלו שלא אהבתי.

"טוב, אני מקווה שלא. ביי, דארסי." אני אומר, מחייך אליה.

"תודה, לואי!" היא קראה.

"אין בעיה, יקירה." אמרתי והלכתי חזרה אל המקום שבו נייל חיכה לי.

יש אנשים שפשוט לא אחראיים.