me against you

פרק 2

שפתיי היו יבשות ועיני קצת התעמעמו.
הכל קרה כל כך מהר, איך שסיימון לקח אותי ורייצ׳ל לקחה מזרק ותקעה אותו בי כאילו אני מפלצת שצריך לרסן.
ישבתי על כיסא בתוך משרד גדול, ומולי יושב אדם שנראה מאוד מכובד, ומחכה לדבר מה.
הוא שם לב שהתעוררתי וחייך אליי,
"בוקר טוב איימי, אני רפאל" אמר בלבביות.
"הבנו שאת.. "התחיל לומר אבל קטעתי אותו מהר,
"איפה אבא שלי?"
" הוא פה בחוץ, מחכה לנו"
" ירדתי מהכיסא באה לפתוח את הדלת,
אבל הוא עצר אותי במהירות.
"אמא שלך שלחה אותך לכאן בשביל בדיקות,
נשב, אני אעשה את הבדיקה ותוכלי לחזור הביתה,
אוקיי?"
הוא נשמע מאוד אמין.
" אני לא חולה, ולא צריכה שום בדיקה!"
"אני רק רוצה שנשב ונבין משהו,
שמעתי על מה שעשית, את תקפת מישהו.
את יודעת שזאת עבירה פלילית, ואבא שלך יכול להכנס לכלא?"
עזבתי את הידית והוא חייך.
" אם תשתפי פעולה אני אסדר את העניינים כמו שצריך"
התיישבתי על הכיסא לאט,
כרגיל אף פעם לא פחדתי מדברים, אבל עכשיו רעדתי מפחד מעצמי.
אני באמת מפלצת, פגעתי בדילן.
" אוקיי איימי, מה יש לך להגיד לנו?" שאל בנחמדות,
" אה.. אני.. לא יודעת" גימגמתי
"יש לך יכולות מדהימות, איימי"
" איך אתה יודע?" שאלתי בהתפעלות
" אה.. כלום, לפני שבאת, בדקנו אותך.
יש לך גלי מוח מאוד חזקים.
כמו שאת מעבירה פקודות לידים שלך לזוז, את מעבירה פקודה לחפץ שאת מזיזה לזוז."
הוא לא רציני
"תוכלי לחזור לבית שלך, רק שפעם בשבוע נעשה בדיקות חיוניות לגוף שלך.
מסכימה?" שאל.
אני רק הנהנתי, פחדתי מכלא.
" כיף לעשות איתך עסקים" הוא צחק "..או! יש לי משהו בשבילך"
הוא הלך למגירה שמתחת למחשב
" קחי את זה" הוא הוציא ספר קטן " אני מאוד אהבתי את זה כשהייתי קטן, אולי את תאהבי את זה"
הינהנתי שוב.
"אנחנו לא רוצים את הילדה הזאת!" התפרץ סיימון לחדר והתחיל לצעוק.
"היא לא תגור אצלנו, לא!" צעק
" סיימון..תרגע.." אמרה רייצ׳ל בחשש,
"לא, לא אני ממש לא ארגע, את לא תזרקי אלינו את הפשלות שלך, זה את גרמת לכל זה!
את אשמה!" הוא צעק וצעק
" סיימון דיברנו על זה, תרגע!
זה לא נושא לדיון!" היא נראתה מפוחדת.
" אדוני, היא הבת שלכם, אתם חייבים לגדל אותה"
אמר רפאל בהחלטיות.
הם רבים עלי.
הם לא רוצים אותי.
"הבת שלכם?! הבת שלכם?! הבת שלה, אתה מתכוון" הוא הצביע כלפיי רייצ׳ל.
"היא זאת שיצרה את הטעות הזאת!" המשיך לקטר,
"אני לא מגדל אותה" אמר בזעף ויצא ביציאה דרמתית במיוחד.
אני ההמומה הסתכלתי לעבר אמא שלי מצפה שהיא תבוא ותחבק אותי, שתגיד לי שהיא תמיד שם בשבילי.
אבל זה לא קרה.
היא הסתכלה עלי, חייכה אליי ורצה אחרי סיימון.
ואני נשארתי קרועה, עם ספר ביד, מתוסכלת,
מצפה שמשהו יקרה.
לא ממש הבנתי מה הלך, רק הבנתי שאבא שלי, שלי, לא רוצה אותי.
נשארתי לבד עם רפאל.
"בואי, המשוגעים האלה לא יודעים מה הם אומרים"
ניסה לנחם.
"אנשים אומרים דברים שהם לא מתכוונים להגיד שהם עצבנים, אני בטוח שהוא לא התכוון לזה"
הוא חיבק אותי, ואני רק נתתי לא לחבק אותי בזמן שאני בוכה כמו שלא בכיתי כל חיי.
***