TEARS OF BLOOD

פרק ראשון

קרני שמש עדינות בקעו מבעד לתריסי החלון וציוצי ציפורים נרגשות נשמעו ברקע. התמתחתי במיטתי ושיפשפתי את עיניי בעדינות, פוקחת אותם בעייפות ומביטה בשעון המוצב על יד מיטתי ומיד לאחר מכן פוערת את עיניי בבהלה "אני מאחרת!" צעקתי בבהלה והעפתי במהירות את השמיכה מעליי, נעמדתי ורצתי לשירותים הנמצאים בחדרי. התארגנתי במהירות ומיהרתי לרדת לקומה למטה ולפנות לעבר המטבח, חטפתי את ארוחת הבוקר שלי ועל הדרך הדבקתי נשיקה גדולה על לחיה של סבתי. לפתע דלת הבית נפתחה ומיהרתי לסובב את מבטי אל הכניסה. בפתח עמד אחי הגדול ג'ואי לבוש במדיו הצבאיים וכשתיק צבאי גדול תלוי ברפיון על כתפו "אני בבית" אמר בעייפות ובפיזור נפש, סוגר אחריו את דלת הבית הגדולה. בין רגע קפצתי עליו והבטתי בו במבט מתחנן, ג'ואי הביט לרגע בפניי "לא." אמר בבירור והחל לעלות לכיוון חדרו."אבל עדיין לא ביקשתי כלום" אמרתי בתמימות, מביטה בגבו המתרחק ומשלבת את ידי ברוגז קל."אני יודע מה את עומדת לבקש והתשובה שלי היא עדיין לא" הוא אמר בקול עייף.ו שמעתי חבטה עדינה מלמעלה המבשרת שג'ואי הניח את תיקו."אבל אני מאחרת! בבקשה ג'ואי" התחננתי, וראיתי את ראשו מציץ אליי ממעלה המדרגות, הרמתי את ראשי אליו במבט מתחנן והבלטתי את שפתי התחתונה, מגדילה את עיניי בחמידות תוך כדי.ג'ואי נאנח וירד לקראתי במדרגות כשקול נעליו הגדולות נשמע בכל צעד "זאת הפעם האחרונה איימי, תשיגי לעצמך רישיון" אמר וחטף את מפתחות המכונית מהשידה שליד הדלת, ואני מיהרתי לרוץ אחריו במבט מנצח.כשהתישבנו בתוך המכונית קפצתי עליו בחיבוק. "התגעגעתי" אמרתי והוא ציחקק, מחזיר לי חיבוק "יופי שניזכרת" אמר בעוד חיוך נפרס על פניו הנאות, הוא התנתק מחיבוקי והתניע את הרכב, מתחיל לנסוע לעבר בית סיפרי.אחת מידיו הייתה מונחת על ידית ההילוכים והשניה על ההגה ופרצופו המסורטט מופנה במבט מרוכז אל הכביש הפרוס לפניו. הנחתי את ידי בעדינות על ידו המונחת על ידית ההילוכים. הרמתי את מבטי לעבר פניו וראיתי שהוא מחייך, הוא תפס בידי וקירב אותה לעבר פיו, מעניק לה נשיקה קטנה ומיד לאחר מלטף את ידי בעזרת אגודלו באהבה. ג'ואי החנה את מכוניתו ליד שער בית הספר וניפרד ממני לשלום "להתראות ג'ואי" אמרתי "ותודה על הטראמפ" גיחכתי ושלחתי לעברו נשיקה באוויר בעוד ג'ואי מגלגל את עיניו ועושה בידו תנועה שבה הוא תופס את נשיקתי ומכניס אותה לכיס חולצתו, תופח עליה בעדינות. נכנסתי למבנה בית הספר והתחלתי להלך במהירות לעבר הלוקר שלי ומציצה תוך כדי בצג מכשירי "יש לי 5 דקות" מילמלתי לעצמי במעט לחץ והתחלתי לפשפש בתאי אחרי מציאת הציוד המתאים, וכשמצאתי סגרתי בתריקה את דלת תאי והתחלתי להלך לעבר הלוח המודיע על שינויים במערכת.'שיעוריי אחר צהריים משותפים ביחד עם שכבת ט?' חשבתי בזעזוע, זה כאילו שהיקום צוחק עליי בפרצוף.למרות כל מחאותיי ותחנוני בהפסקת עשר למגי, החברה הכי טובה שלי, שנבריז משיעורי אחר הצהריים המחורבנים, אני מוצאת את עצמי בסיום הלימודים נגררת אחריה אל עבר הכיתה בה התנהל אותו שיעור משותף."זה עומד להיות סבל נוראי" אני מנסה להתחנן אליה בפעם האחרונה, כשאנחנו עומדות מול דלת הכניסה באיחור של כמה דקות."אני אדאג שהוא לא יציק לך, את לא יכולה לברוח כל פעם שהוא נושם לעברך איימי" היא אומרת ומשלבת את ידיה על מותניה.תליתי בה עיניי כלבלב מתחננות ושרבבתי את שפתי התחתונה בתחינה "הוא לא אוהב אותי" ניסיתי את מזלי בשנית בקול מלא רחמים עצמאיים, תווי פניה התרככו במקצת אך התקשו בשנית ומגי הנידה בראשה בהחלטיות."זה לא עומד לעבוד עליי הפעם" וזה הרגע בו הבנתי שאין לי עם מי להתווכח. הילדה הזאת עקשנית כפרד.אני נאנחת ביאוש, ומגי מחייכת בניצחון והתנשאות, ממשיכה לגרור אותי לתוך הכיתה.מגי פתחה את דלת הכיתה, ושלחה לעברי חצי חיוך מעודד "זו רק שעה וחצי" היא אומרת וצועדת פנימה כשאני מכווצת מאחוריה.מקווה שככה הוא לא ישים לב לנכוחותי.כשאני מרימה את מבטי אני רואה את מגי סוקרת במבטה את הכיתה "הוא לא כאן" היא לוחשת לעברי, ואני ממהרת להציץ בחשש מבעד לעיניי העצומות בחוזקה ומיד לאחר פוקחת אותן במלואן כשאני רואה שהיא צודקת."מה-" אני מתחילה לומר ומזדקפת בחזרה מאחורי גבה.לפתע זה נראה לי טיפשי לחלוטין להצטמק ולהתחבא בגלל ילד שחשן שקטן ממך."שלום ליקירות שנכנסו באיחור" המורה השנואה עליי בבית ספר אמרה, למה היא מעבירה את שיעורי אחר הצהריים ורק עכשיו אני מגלה על זה?פשוט שלמות."אולי תרצו לשתף את כולנו למה לא היה נאה מבחינתכם להכנס באותה שנייה שבה כל שאר תלמידי הכיתה נכנסו?" היא ממשיכה לדבר בקולה בצומרני החורק באוזניי.בכיתה משתררת דממה, וכל תלמידי הכיתה מסתובבים להביט בנו בעיניין ,התכווצתי בחזרה מאחוריי מגי ותפסתי בחוזקה בחולצתה, עוצמת חזרה את עיניי בחוזקה."מצטערת המורה, היה לנו מקרה חרום בשירותים, תהיי בטוחה שזה לא יחזור על עצמו" מגי ממהרת להציל את המצב. כרגיל.המורה נאנחת בכעס ומורה לנו להתיישב במקומות שפנויים."באמת מגי? מקרה חרום בשרותים? זה הכי טוב שהיה לך?" אני מגחכת בשקט ומתיישבת בכיסא הפנוי לידה."לא לא מתוקות אתן לא הבנתן אותי נכון, כשאמרתי לכן להתיישב, התכוונתי שכל אחת במקום אחר" אנחנו שומעות את קולה הצורמני של המורה מעלינו ואני מגלגלת את עייני ביאוש."אבל אפילו לא דיברנו" מגי מוחה."למי שמגיעה באיחור לא מגיע שום פרס להתיישב ליד חברתה" היא אומרת ומתקדמת חזרה לקידמת הכיתה, בכך סוגרת את הדיון."אמרתי שזה יהיה סבל לבוא לכאן" אמרתי בהתגרות.מגי צווטה אותי בסקרטיות "תזהרי לך" איימה ושלחה לעברי מבט שלא היה מבייש אף רוצח סדרתי."בנות אני מחכה שתעברו מקום" המורה צווחת בשנית, ואני מחזיקה את עצמי בכל כוח רצוני שלא לנתר על המורה ולתלוש לה את הפיאה מהמקום."איימי תרגעי, אני אעבור מקום" מגי הציעה בשקט, ובלי לחכות לתשובתי היא לוקחה את תיקה ועוברה לשבת ליד ילדה שאין לי מושג מהו שמה."זה היה כל כך קשה מגי?" המורה לא משחררת.מגי מגלגלת את עייניה ולא מגיבה, שולחת מבט מלא שינאה אל עבר המורה.גיחכתי בשקט 'זה יחנך אותה להקשיב לי יותר-' מחשבותיי נקטעו כשדלת הכיתה נפתחה בשנית ובפתחה עמד האדם שהכי לא רציתי לראות באותו הזמן.אחי איאן.

היי כולם, התגעגעתי מלאא

אני יודעת שנעלמתי למלא זמן, והפסקתי באמצע את שאר הסיפורים שלי, אבל אני חוזרת בגדול עם פרקים חדשים וסיפור חדש שנכתב עם חברה מדהימה שלי, שאגב הסיפור יתפרסם גם בחשבון שלה.

החשבון שלה- 2020_shaki

מוזמנים לקרוא ולתת תגובות.

אוהבת מלא.