//השראה: תרבות האונס.
// אזהרת תוכן מיני
והנה היא, יושבת שם על הספה עם האייפון איקס בידיה. הבחורה שאת שמה לעולם לא נדע. חוזרת שוב ושוב על העובדה שהיא רווקה ושהיא עכשיו "יצאה לשוק". השמלה האדומה שלה מגיעה קצת אחרי ברכיה, חונקת אותה כיאלו היתה ניילון נצמד.
קאט, עוצרים על הפנים שלה, מצלמים אותם לכמה שניות, את האיפור האדום ואת העיניים הכחולות והמסקרה שבמילא הולכת להימרח עוד כמה דקות.
היא סוף סוף מנתקת את השיחה המסתורית, כי הרי זה לעולם לא נדע מי היה בצד השני, הרי זה לא פרט חשוב. מה שחשוב זה היא, והשמלה, והחזה שלה.
היא קמה מהספה ומסתובבת. קאט. המצלמה עוצרת שוב. או שלא, רגע- לא, היא לא עוצרת. היא רק יורדת למטה, ולמטה, ולמטה. עד לקצה השמלה האדומה.
תמיד שהיא מסתובבת לאף אחד לא אכפת מהשיער השחור הארוך שלה, שלמרבה ההפתעה היה טבעי, ולמרות שהיא עשתה פן, ולמרות שהיא משקיעה בו ושמה קרמים על גבי קרמים כדי שהוא יהיה זוהר וחלק- כמובן שזה לא מעניין. כי הרי למי אכפת?
שקט. צלילי נעלי העקב שלה זה כל מה ששומעים. בעודה הולכת לכיוון דלת ביתה. אבל לאן? לעבודה? לחברה? למאהב הסודי שלה? כנראה שלעולם לא נדע. כי כשהיא מניחה את היד על ידית הדלת, היא נפתחת לרווחה. וכמובן, מי בחוץ? השכן בלי הפנים. השכן שרק את הגוף שלו רואים. הגוף הלא מושקע עם השומן בצדדים, עם הבגדים הפשוטים שבניגוד לשלה- לא חנקו אותו, הותירו לו מקום לנשימה. כמובן. כי ככה זה מקובל.
הוא מסתכל עליה במבט רעב, והיא, בתמימותה, למרות שכבר שנגעה בידית היא ידעה- היא שואלת אותו מה הוא עושה, מה הוא מחפש? עם חצי חיוך והרמת גבה. כי אלו הרי השורות. זה הטקסט. זו המטרה. כי מה נותר לה חוץ מלהיות מילפית בשמלה אדומה?
וכמובן, בגלל שהיא לבושה בשמלה האדומה, שהבליטה את החזה שלה, את האגן, את כל מה שתרצה לראות- בגלל שהיא מבקשת את זה, בגלל שהיא רוצה, אם היא ככה, כנראה שהיא חרמנית? נכון? הרי למה שהיא תשאיר את הדלת שלה פתוחה? הרי למה שהיא תלבש שמלה אדומה? היא בטח רצתה שהשכן יצמיד אותה לקיר, מנסה להוריד ממנה את הניילון הנצמד.
ומה היא תעשה? כמובן שהיא תתנגד. כי הרי זה מחרמן, נכון? זה מדליק. זה מראה כמה הוא השולט, וכמה היא חרמנית. כמובן שהיא תצעק ותנופף בידיה, למרות שהוא כבר הוריד את מכנסיו. למרות שהיא יודעת איך זה נגמר. כי הרי השורות כתובות מראש, המצלמה כבר מכוונת. והיא, היא צריכה למלא את התפקיד שלה.
אז אחרי צעקות והתנגדות כושלת, כמובן שהיא תחליט לוותר, כמובן שהיא תיתן לו לדחוף אותה ולקרוע את שמלתה, וכל מה שנותר ממנה. כי הרי זה רק תסריט, נכון? זה מדליק, אין בזה שום דבר רע. להפך, תשואות הקהל רק גוברות. ההתרגשות עולה, שהיא נדחפת על הרצפה והמצלמה כמובן מתמקדת רק בה, כי הרי הפרצוף שלו לא חשוב, למי אכפת? הוא גבר. את מי הוא מעניין? אולי את אלו שלא בקטגוריה הנכונה.
אז הוא יצעק עליה, כמה שהיא זונה, איך היא מעזה ללבוש את השמלה האדומה? היא הרי יודעת שהוא הולך לפרוץ לתוך ביתה, היא הרי יודעת שהוא הולך לרצוח את נשמתה. ובכל זאת, היא תלבש את השמלה. הרי כל המטרה שלה זה לגרות אותו. הרי זה מה שהיא רוצה, זה מה שהיא מבקשת.
המצלמה עוצרת, המסך שחור. הבחור עוזב ומותיר את המילפית מאחור, כי הרי אחרי שהאקט נגמר למי אכפת? למי אכפת שהיא מוטלת על הרצפה? שהשמלה האהובה נקרעה? שאנחנו לא יודעים את שמה, עם מי היא דיברה, איפה היא גרה. מי הוא, ולמה?
ובמסך של המחשב משתקפת לה דמות של הנער הממוצע. ואז אנחנו מבינים- אנחנו מבינים למה השכן חסר פנים. כי הרי הוא מייצג אותו, את הגבר, את הצופה. כי בידיוק כמוהו, כי הרי בהנף יד הוא מסוגל לקרוע את שמלתה ולהפיל אותה לרצפה, ומה רע? זה מדליק, זה נחמד. למרות שהיא צועקת, למרות שהיא יכולה להיות בת דודתו, או אחותו הקטנה, או כל אישה שלבשה בטעות את השמלה הלא נכונה.
אבל הכל בסדר, נכון? כי היא רק מילפית בשמלה אדומה.
