//השראה: מהות חיינו כרגע.
שירותי בית הספר מעולם לא היו עמוסים יותר. תלמידים על גבי תלמידים, שוטפים ידיים שוב ושוב ושוב ושוב ושוב, מורידים בכפייה כל לכלוך, כל גרגר אבק שחלילה לא יסתנן לשם הוירוס.
ודינה היתה בידיוק כמוהם. מנקה את ידיה מכל כיוון, נזהרת שלא תיגע בטעות בברז שהיה כנראה מלא בחיידקים שרק השד יודע מה יוכלו לעשות לה. היא הוציאה מהתיק שלה זוג כפפות גומי לבנות ושמה אותן על ידיה. הילדה הברונטית שעמדה לידה עקמה את פרצופה מעט. אך במהרה הוא התיישר. משום שבאותה התקופה זה היה אמנם עוד צעד מוגזם, אך עמוק בליבה היא הבינה למה דינה עשתה זו, או לפחות ככה חשבה.
בשבוע שלאחר מכן שירותי בית הספר הפכו לריקים. לא רק מנייר טואלט, אלא מכל נפש חיה. התלמידים נשלחו לביתיהם והחלה שגרה חדשה. רובם נהנו מכך, הרי מי לא היה רוצה לראות את כל נטפליקס בשבוע במקום לשבת בכיתה ולסכם טרגדיה שלמה לתוך תשובת בגרות של עשר שורות שהשעון דופק ולא נותן לך מנוחה.
דינה מעולם לא היתה תלמידה מצטיינת במיוחד, תשובות הבגרות שלה בספרות היו מסתכמות בשלוש שורות במקרה הטוב. אך למרות זאת, המציאות החדשה לא התאימה לה. למרות שהפסיקו להביט בה שהוציאה אלכוג'ל באמצע השיעור , ואז עוד אחד. כי זה הרי ידוע שהוא מוריד רק 99% מהחיידקים, מי יטפל באחוז האחרון?
המבטים של חברתה טליה, שהייתה מלווה אותה לשירותים מידי פעם והיתה מביטה בדינה בבלבול בעודה שוטפת ומשפשפת את ידיה עם סבון שהיא עצמה הביאה מהבית, נעלמו כלא היו. והתחלפו ב "את יכולה להביא לי קצת מהסבון?" ו- "נראה לך ששטפנו מספיק?" לפתע שגרתה של דינה הפכה לשגרה של כולם.
כולם לפתע חלקו איתה את אותו החיידק.
שכדומה לקורונה, לא היה לו חיסון. לא הייתה תרופת פלא שתעלים אותו ותגרום לו לצאת מראשה.
גם לחיידק של דינה היה שם. "הפרעה טורדנית כפייתית." הפסיכולוגית שלה החליפה את הכתבים במהדורת החדשות ונהגה להזכיר לה אותו כל פגישה בחדר הקטן והסגור.
אבל בשונה מהקורונה, לא שמעו את השם של החיידק של דינה בכל מהדורת חדשות, כנראה בגלל שבסביבתה הקרובה , דינה הייתה הנדבקת היחידה. אף אחד לא קרא לה "חולה מספר 1" למרות ששהתה בבידוד מהרגע שפרצה המחלה. אולי היה זה כי בשונה משאר המבודדים, דינה מעולם לא טסה לחו"ל, והפעם האחרונה שהיתה בקניון היה בחודש ספטמבר בתחילת השנה, שקנתה את מעט הציוד שילדה בכיתה י"א צריכה.
היא אפילו לא העלתה חום, ולא השתעלה אף פעם אחת. ובכל זאת סגרה את עצמה בחדר מבודד ואפילו סירבה לפגוש את משפחתה. וזה היה ההבדל הנוסף בין החיידק של דינה לנגיף הקורונה. בעוד שהשבים מחו"ל והחשודים להדבקה היו צריכים לבודד את עצמם שחלילה לא ידביקו את קרוביהם, דינה עשתה בידיוק ההפך. כי החיידק שלה טען שאם תצא מהחדר, שאם היא תראה את משפחתה, לאחר שבוע היא תמצא את עצמה מחוברת למכונת הנשמה עם קורונה וסארס ועוד צרות אחרות.
כי חיידקים לא היו משהו שנראה לעין, הם בסביבה בכל מקום, על המיטה שלה, ועל המשפחה שלה ועל עצמה.
אבל לצערה, לחיידק שלה אין אחוזי החלמה.
