She loved you first- Larry

פרק 1- זה סטיילס

הערת הכותבת מ2024:
היוששש
זה פאנפיק שכתבתי לפני 9 שנים כשהייתי בת 12-13, הוא קצת ילדותי ובתהליכי שכתוב שעוד לא הושלמו!
אם אתן מחפשות פאנפיק לקרוא-התחלתי לכתוב ממש לא ממזמן פאנפיק בשם Habit , מוזמנות לחפש אותו :)
קריאה מהנה!!

*עדכון 2024- מאוד ניסיתי לשכתב אבל זה חסר תקווה 😂😭
הקריאה על אחריותכן בלבד
לאב יו אולללל

💚💙

פרק 1

"..אז באותו הרגע, היה נראה שהוא קצת מבוהל, אבל סך הכל הוא נהנה. אתה יודע, בכל זאת, זה היה היום הראשון שלו..."

שעה. שעה שהיא דיברה ודיברה ולא הפסיקה לדבר. כבר ידעתי איך הוא נראה, איך הוא מריח ואיך הוא נשמע, ואלוהים, תודה רבה שהיא לא הספיקה לטעום אותו, אחרת גם את זה היא הייתה מתארת או מדגימה בצורה גרפית.

היא המשיכה לדבר ואני, בתור -האח הגדול יותר בחמש דקות-, הייתי צריך להקשיב לה ולחפירות שלה על 'התלמיד החדש והחתיך' שהצטרף אליה לכיתה.

חפירות על העיניים הירוקות שלו.. תלתלי השוקולד החומים.. החיוך הכובש שלו, שחושף שתי גומות עמוקות שהיא כל כך רוצה לגעת בהן.. והצחוק המתגלגל שלו כשהוא מספר בדיחה שמצחיקה רק אותו.

היה לי די מוזר שלא נתקלתי בו בבית הספר עדיין. הרי אני איתם בשכבה, וממה שהיא אמרה הוא התחיל ללמוד איתנו בשבוע שלפני כן. הוא עבר לכאן ביחד עם המשפחה שלו מעיירה אחרת וקטנה יותר שאת שמה לא זיהיתי. ציפיתי כבר לראות אותו מסתובב בשכבה או אפילו שילמד איתי באחד השיעורים, אך עוד לא נתקלתי בו.
ואם לומר את האמת, מהתיאורים שלה הוא נשמע כמו בחור שדי קשה לפספס.

נשמע שאנחנו יכולים להיות חברים ממש טובים.

".. וזה כלום!! קבענו להיפגש השבוע מתישהו, הוא עדיין לא אמר לי מתי כי הם עדיין מסדרים את הבית החדש שלהם. אני עדיין לא מאמינה שהצמידו אותנו כשותפים לעבודה!!" לנה אמרה בהתלהבות, וכל מה שעשיתי היה לשחק את עצמי מקשיב לה כשהיא מסבירה לי למה הגורל שלהם היה להיפגש, ולהנהן כשאני מרגיש שצריך.

"לואי טומלינסון, אתה מקשיב לי בכלל?" לנה וידאה, אך אני הסתפקתי בלהיאנח כתגובה.

"מצטער שהסטארס הזה שלך לא מעניין אותי" אמרתי לה, מגלגל עיניים.

"זה סטיילס" היא רטנה מעט, ואני משכתי בכתפיי, בבירור לא עומד לזכור את השם שלו.

"אתה פשוט מקנא כי אני מאוהבת במישהו שבאמת יש לי סיכוי איתו, ולעומת זאת אתה עדיין בתול שפתיים" לנה אמרה לי בטון מעצבן, והוציאה לשון.

"אל תדאג, אני אבקש ממנו להכיר לך את אחד החברים שלו." היא קרצה, ואני בתגובה החטפתי לה קלות בכתף.

"תסתמי, אני לא הומו." רטנתי והיא גיחכה. אני לא יודע מתי ואיך לנה החליטה שאני הומו, אבל היא החליטה. אבל אני לגמרי נמשך לבנות. אני כן מעריך יופי גברי, וקורה לי לא מעט שגבר שרירי עובר ואני מוצא את עצמי מסתכל מעט.. אך לא מסתכל כי אני רוצה להיות איתו, אלא מסתכל כי אני רוצה להיות הוא.

"מה שתגיד אח קטן" היא קרצה, ואני, כרגיל, גלגלתי את עיניי.

"להזכירך, אני הגדול מבין שנינו.."

"רק בחמש דקות, אל תהיה מציק.." היא צחקקה ויצאה מהחדר שלי.
תודה. לאל.

..

"לו! איפה אתה?" נייל שאל אותי כשעניתי לשיחת הטלפון. נכנסתי לבית הספר, הילקוט שלי נשען רק על כתפי הימנית, מה שהיה לא נוח אך נראה פחות חנוני מלשים את התיק על שתי הכתפיים. סרקתי במבטי אחר חברי האירי שתמיד נהג לחכות לי בחצר בית הספר.

"בדיוק נכנסתי לבית הספר. ואת.. או, הנה אתה." חייכתי חיוך קטן וניתקתי את השיחה, שערכה רק 15 שניות.

הצטרפתי לנייל, החבר הכי טוב שלי, ונכנסנו אל תוך המבנה הישן והמוזנח- בית הספר שלנו. התקדמנו לכיוון כיתת האנגלית, והתיישבתי במקום הקבוע שלי. כבר זמן מה אני יושב לבד. התלמידה שישבה לידי לפני כן עברה דירה לפני יותר מחודש ולכן עזבה את בית הספר, ומאז לא ישבתי ליד אף אחד.

אני לא רגיל לשבת לבד.

אני רגיל לשבת עם חברים, לדבר איתם על כל דבר חוץ מעל נושאי השיעור ולצחוק איתם.. כשאני לבד אני מוצא את עצמי לרוב לומד, וזה לא טוב. אין לי ראש ללימודים. אני רוצה לגדול ולהיות זמר או שחקן. גיאוגרפיה להיסטוריה בוודאות לא יעזרו לי להגשים את החלום שלי.

"בוקר טוב כיתה" המורה נכנסה לכיתה ואמרה בחיוך. לעזאזל, זאת לא הייתה סתם מורה. זאת הייתה היילי פאקינג רובין. רק בת 22. היא מורה מחליפה בבית הספר שלנו. כל תלמיד פינטז עלייה לפחות פעם אחת, אם לא יותר, כולל אני.

"אני אחליף בשיעורים הבאים את המורה שלכם לאנגלית, כי היא חולה." היא התיישבה על כיסא המורה, מול הכיתה. ברגעים כאלה אני מצטער שאני לא יושב בשורה הראשונה וזוכה להריח את הבושם הכל כך טוב שהיא שמה.

חיוך עלה על פניי כשהבנתי שאתחיל לראות את הייתי רובין לעיתים יותר קרובות בתקופה הקרובה.

דלת הכיתה נפתחה, ונכנס בחור שלא ראיתי לפני כן מעולם. היה לו שיער חום ומתולתל, ועיניים ירוקות.. ואם הייתי בחורה, אני בטוח שההורמונים הנשיים שלי היו משתוללים רק מהחיוך הזה שלו.

הוא דיבר קצת עם המורה, ואז היא הצביעה לכיווני. כלומר, על המושב הריק לידי. האם הבחור הולך לשבת לידי?

וצדקתי. הוא התקדם ישר אליי והתיישב במושב הריק.

"היי! אתה חדש? אני לואי." חייכתי אליו חיוך חברותי והושטתי את ידי. הוא הביט בידי, מבט מעט ביישני עלה על פניו, אך במהירות הוא החזיר את החיוך על פניו, חושף שתי גומות עמוקות. למה הוא מרגיש לי כל כך מוכר?

"נעים להכיר אותך, לואי.." הוא לחץ את ידי בחזרה.
"אני הארי".