אלי לקח שאיפה ארוכה מהסיגרייה ונשף. הוא הסתכל עליה, איך היא נגמרת כל כך מהר. רק עכשיו הדליק אותה והנה היא כבר נשרפת. הוא הביט בקופסת הסיגריות ברעב, אך חשק שפתיו, כי הבטיח לעצמו שזו האחרונה להיום. הוא שם את הבדל במאפרה, וניסה לשאוב לתוכו את שאריות הסיגרייה שעוד היו באוויר. "כעת לא אוכל לברוח ממה שצריך לעשות" חשב. לשטוף את הרצפה שנראית מזוהמת, לסדר את השולחן בסלון, לשטוף כלים ולתלות כביסה. הכל לפני שסיגל תגיע. היא לא מכריחה אותו כמובן, אך אלי ידע להקדים תרופה למכה.
בעודו מגרד קטשופ מרדני שנצמד לצלחת והתייבש, חשב אלי "הרי הכל עשיתי בשבילה, ומה קיבלתי בסוף?" ואם חשבתם, אז לא, מחשבותיו של אלי לא נדדו רחוק מהמציאות . אלי באמת עשה בשבילה הכל. עוד מהתיכון. הוא נרשם למגמת תיאטרון כדי להרשים אותה, אחרי ששמע בשיחת מסדרון כמה היא אוהבת תאטרון. גם בצבא הלך לקרבי, ולא סתם קרבי אלא צנחנים, רק כדי שתוכל לראות אותו בסופשי"ם חוזר עם המדים, הנשק והכומתה האדומה. בהמשך, כשסוף סוף שניהם היו פנויים , וסיגל אף הסכימה לצאת איתו, הוא וויתר על רצונו להיות נגר, והלך ללמוד משפטים בשבילה. הוא עבר לגבעתיים במקום ליישוב מרוחק בצפון בשבילה, ואם נקפוץ לימינו, הוא גם שפשף שאריות קטשופ שהתייבשו בשבילה. " אבל אני אוהב אותה" כמעט התעקש בקול.
לאחר שסיים את מטלותיו, וקיבל טלפון מסיגל שתחזור מאוחר הפעם, התיישב אלי לראות סרט. הסרט היה די ישן, על איש שנעלם מביתו לעשרים שנה, וכשחזר, משפחתו לא מזהה אותו, והוא צריך לשכנע שזה באמת הוא. אלי לא גילה בו עניין רב. הוא היה מהסרטים שעוברים לידך כשאתה משועמם ועייף. עד החלום. אלי נרדם מול המסך, עוד לפני שסיגל הגיעה. הוא חלם שהוא נמצא באותו הסרט. אך במקום אותו האיש , סיגל הייתה זו שחזרה אחרי עשרים שנה. היא ניסתה לשכנע אותו בתוקף שזו היא. בחלום הוא ידע שהוא מכיר אותה, אך לא היה בטוח מי זאת. הוא טרק לבסוף את הדלת. אלי שמע מבעדה צרחות ושריטות שהלכו וגברו, עד שהתעורר בבהלה , נושם בכבדות.
כל היום שלמחרת זכר החלום לא עזב אותו, וכך גם נשימותיו הכבדות. כפי שעשה פעמים רבות כדי להירגע, נסע אלי לבית אמו. לאחר חיבוקים , הכנת קפה, ושיחת ה"מה נשמע" השגרתית, ניגש אלי לעניין. "אמא עכשיו כשאנחנו פה רק שנינו תגידי בכנות" אמר אלי "את באמת אהבת את אבא?" " למה אתה שואל את זה" אמרה אמו " אני לא יודע " ענה אלי "אני פשוט מרגיש… כל כך הרבה שנים ניסיתי להשיג את סיגל ועכשיו אני מרגיש…" הוא לא הצליח להשלים את המשפט " שאתה לא יודע מי בכלל זה היצור שאתה גר איתו בבית" השלימה אמו. אלי הרים את ראשו בהפתעה " איך ידעת?" "כי ככה זה תמיד " אמרה בעצב " החלום ושברו. ובקשר לשאלה שלך, כן , אהבתי מאוד את אבא שלך, אבל ברור לי שזה המצב רק בגלל שמעולם לא חיפשתי אחריו, נפלנו האחד לשנייה, וחיינו 24 שנים נפלאות". אלי שוב הוריד את ראשו בעצב. אמו אחזה עם שתי ידיה את ידו, חיבקה וליטפה אותה בחום, כמו שעשתה תמיד כדי לנחם אותו ואמר " אל תדאג אתם עוד צעירים, אני בטוחה ששניכם תתפקחו בסוף מהחלום ותיבנו את הקשר שלכם יותר טוב, אל תוותר אליש".
אחרי הפגישה עם אמו, הפעם היה זה תורו של אלי לכתוב לסיגל שהוא יגיע באיחור. הם עשו את זה פעמים רבות האחד לשנייה, אבל הפעם לא היה זה בשביל בילוי עם חברים בבר. אלי לקח את האוטו ונסע צפונה. הוא הגיע עד ליישוב מרוחק בגליל העליון. בקצהו המבודד מכל הבתים, ניצב " מצפה אליהו" על שם
חייל שנהרג במלחמת ששת הימים. אך למרות הכותרת המדכאת למקום, הייתה זו פינה יפהפייה בלב הגליל, עם " הנוף הכי יפה בארץ " כדבריה של סיגל כשלקח אותה אותה לשם פגישתם שבה התנשקו בפעם הראשונה. הוא התיישב על ספסל האבן. מסביב עלטה גמורה, אך הוא יכל לראות בבירור את פניה של סיגל בחושך, סיגל של לפני חצי שנה, שנראית כמו עשרים. איך הם מדברים על העתיד . ואיך היא נראית נלהבת מהמקום ואף חושבת לגור בו. איך היא מלטפת את שערו ברוך בל יתואר ומסתכלת בעיניו. הוא מרגיש את הרטט בידה כשהיא מונחת על עורפו. הוא מסתכל בעיניה ורואה את כל מה שחלם עליו, את כל האגדות… יללת תנים חדה מפלחת את אוויר הלילה, והוא נקרע מדמיונו, ושוב רק עלטה מסביב . עכשיו אלי יכול להרגיש ביתר שאת את נשימותיו כבדות עוד ועוד. דמעות נקוו בעיניו. כמה זמן כבר לא בכה? אולי מאז הוא בזוגיות . עכשיו הוא נתן לדמעות לזלוג במורד לחייו, להרטיב את השערות שבחזהו, משב רוח קר עטף את כל גופו.
כשאלי נכנס לביתו היה כבר אמצע הלילה, סיגל כבר ישנה. המחשבה הקבועה שהגיעה " היא אפילו לא בדקה אם אני מגיע לפני שהלכה לישון" כאילו שהסיבה שאיחר תמיד היא כדי לבחון אותה. הוא נכנס למיטה בלי להתקלח והנשימות הכבדות לא הרפו. אלי הוא לא אדם חשדן מטבעו, אבל הוא קבע תור לרופא.
" צר לי לבשר לך" אמר הרופא לאחר בדיקה מקיפה " אבל כנראה שלא נשארה לך יותר מחצי שנה לחיות " "מז'תומרת כנראה" ניסה אלי להיאחז במילה " יש לי סיכוי לחיות?" "הממוצע במקרים כאלה הוא 5% " הייתה התשובה.
כבר בדרך הביתה גמלה בלבו של אלי ההחלטה לא לספר לאף אחד. כאילו שאם לא ידבר על זה, זה לא יקרה. הוא נכנס לביתו, סיגל עדיין הייתה ערה, צפתה בסרט. הוא התיישב על ידה בהיסוס, ממשש את קופסת הסיגריות שבכיסו. סיגל חייכה אליו והעבירה את ידה על עורפו " אתה יודע שאתה יכול לעשן לידי, אני לא נושכת" היא ליטפה את שערו, אחורה וקדימה באיטיות. " נראלי שאני אוותר" אמר אלי והוסיף " שמת לב פעם כמה מהר סיגרייה נגמרת?"
