החיים של השבעה, אחרי המלחמה בגאיה

נק'מבט: ניקו

ניקו הקשיב במעורפל לתוכנית. הם ילכו לעמוד באגם כולם; משהו עם הוריקן של ג'ייסון ופרסי וקצת תאליה: ניקו והייזל יעשו רעידת אדמה האדסית. ניקו חיכה לשווא לרגשות ההתפעלות שבדרך כלל הופיעו כשפרסי דיבר; הוא כבר לא הופתע שהם לא הגיעו, זה קרה פעם ראשונה בשיחה ההיא עם אבא שלו ופעם שנייה כשארגו שתיים נחתה באוויר במחנה החצויים במלחמה בגאיה, אבל זה עדיין היה מוזר. במקום זה, הוא נצמד לוויל והתעקש להתמסר אליו, למרות שעדיין פחד מאוד ונאלץ בכל כוח רצונו לפקוד על עצמו לא לברוח ליער כמו פעם. הוא התעודד מכל חיוכי העידודים של ריינה, ג'ייסון ואפילו המאמן הדג'. "וויל, הוא שלי לכמה דקות" ניקו התעורר מחלום קצר כשהייזל דיברה ומשכה אותו אליה בחיוך.  ניקו השתחרר מהאחיזה שלה והחמיץ לה פנים.  וויל נחר. "חסר לך שלכמה ש ע ו ת. אלמלא התוכנית הזאת לא הייתה חשובה, בחיים לא הייתי מסכים אליה."  "אני בסדר," ניקו הצליח להגיד, והיה מודע לעצמו מאוד כשכולם הסתכלו עליו והשתתקו בבת אחת, כמעט כאילו שכירון דיבר. "בעצמך אמרת. אני יכול לעשות דברים כבר." הוא הרגיש איך הוא שוב מסמיק. חוסר הביטחון שלו חזר לאיטו. 'אלים, הוא יהרוג את אלי האהבה בהזדמנות הראשונה שתהיה לו,' החליט. "אתה יכול להיות כל דבר" פרנק אמר לפתע לדממה וכולם עברו להסתכל עליו עכשיו. להקלת ניקו גם פרנק הסמיק במבוכה אבל נשאר נחוש. ניקו רשם לעצמו ללמוד ממנו. "משהו שהמשפחה שלי נהגה לומר לי. אבל אני חושב שזה נכון לכולם." הייזל הנהנה. "כן. אל תדאג, וויל." היה משונה לשמוע את השם וויל מאחותו הקטנה-גדולה- טכנית, אבל ניקו הודה לה בליבו והסתכל על וויל בהמתנה. זה דפק לעצמו עם היד על המצח ואז משך את ניקו לחיבוק. ניקו עצם עיניים בכוח ונשך שפתיים כדי לא לצעוק. אולי ככה כולם יעלמו. "אני אוהב אותך." וויל אמר. ניקו לא ענה, אבל הרגיש שוויל מחייך. ניקו נשם עמוק ובחילה הגיעה אליו. "גם א...גם א-" ניקו גמגם לחושך. ליבו דפק בפראות. אלים. אלו בסך הכל מילים. למה הוא לא מצליח לדבר?  "ששש," וויל אמר וליטף אותו בצורה שוויל ידע שהרגיעה את ניקו. "זה בסדר. אני מבין." ניקו חילץ את עצמו בכוח ממנו ומחה את עיניו. "לא," הוא מלמל וראה את אנבת' מחייכת לעברו בעידוד. ג'ייסון נהיה מתוח מאחוריו. ניקו ידע שכדאי שידבר מהר, אחרת תהיה לו את הפאדיחה של כל הזמנים. בסדר, השנייה בכל הזמנים. קופידון בהחלט תופס את המקום הראשון. הוא התאמץ לא להסתכל על פרסי עכשיו. 

"גם אני אוהב אותך." הוא אמר,  מופתע מעצמו לא פחות מהאחרים, ולפני שיתחרט חיבק אותו. הוא שמח לגלות שחוץ מג'ייסון, כולם חזרו לדבר בינם לבין עצמם.  וויל צחק כשהתאושש מההלם, ניקו שידר לו מבט רציני אחרון ואז הלך עם חבריו. לשם שינוי כירון לא עצר אותם. "מה עושים?" ניקו צעק לג'ייסון, רומז לו בכך לא להגיד דבר על מה שקרה עכשיו. ביום רגיל ניקו לא היה אפילו חולם להתנהג ככה, אבל עכשיו היה סיכוי טוב שיתעלף בקרוב לתרדמת צללים של כמה ימים, והוא לא רצה שוויל יישאר בהרגשת אכזבה. לשמחתו, ככה נראה לו לפחות, ג'ייסון חייך לעצמו וקרץ לו בהבנה. ההסכם נחתם. "אנחנו הולכים לאגם. התוכנית מתחילה."