[13.10.13]
סלאש.
מיטה גדולה, גדולה מספיק כדי להכיל בה בנוחות שלושה אנשים. כמעט גדולה מדי. כמעט חבל לבזבז מיטה גדולה כזו על אדם אחד בלבד.
קיר מכוסה טפט ישן, מתקלף. טפט בגוון שפעם היה ירוק נעים, אך הלך ודהה עם השנים.
רצפה עשויה שיש קר, מכאיבה לכפות הרגליים החשופות. שיש בגוון לבן, כמעט כסוף, שצוחצח היטב לראשונה מזה שנים.
דלת רחבה מעץ, מעוטרת גילופים ישנים ומהודרים, על אף היותה דלת פנים.
תקרה גבוהה, מכוסה בציורים יפהפיים אך מעוררי אימה של נחשים.
נער בוגר, כבר כמעט גבר צעיר לבוש בחליפת טוקסידו חדשה, תפורה בדיוק לפי מידותיו. ניגוד מושלם לחדר הישן שבו נמצא.
הוא חלץ את נעלי העור השחורות שלו בבעיטה, נשאר בגרביים אפורות ומרופטות שהסתיר מתחתיהן. הוא נכנס אל תוך ענן הסדינים הלבן, שהעלים לחלוטין את חליפתו השחורה שלא טרח לפשוט.
שיערו השחור והפרוע של הנער נח על הכרית באי סדר. עיניו הירוקות ולמודות הסבל בהו בתקרה בעייפות. ידו נשלחה אל פניו, מורידה במיומנות את המשקפיים העגולות שעיטרו אותן.
הוא המשיך לבהות בציורים שעל התקרה, למרות שבהיעדר המשקפיים הנחשים היטשטשו לכתמים באינספור גוונים שונים של ירוק וכסף.
הגוון היחיד שלא היה בציור הוא האזמרגד, הגוון המדויק של עיניו של הנער.
הארי פוטר נאנח בעייפות והסתובב על צידו, מושך עמו את השמיכה.
מאז סוף המלחמה בוולדמורט, עייפות תמידית שרתה עליו. סדר היום שלו היה משעמם ושוחק, והארי מצא את עצמו עושה את אותם הדברים בכל יום מחדש.
קריצ'ר היה מעיר אותו בשעה שש בדיוק, בנאמנות ובסבלנות. לאחר מכן הארי היה מצחצח שיניים, מתקלח במהירות ויורד למטבח כדי לאכול את ארוחת הבוקר, לבוש במכנסי טרנינג וחולצת טי מרופטת. ארוחת הבוקר השתנתה בכל יום, כניסיון "להכניס קצת צבע ליום האפור-אפור של אדונילי", כדבריו של קריצ'ר. אחרי ארוחת הבוקר, הארי היה עולה בעייפות בחזרה לחדרו, ודוחק את עצמו אל תוך אחת מחליפות הטוקסידו היוקרתיות והחדגוניות שהתבקש ללבוש להרצאות. כשהיה יורד במדרגות בשנית, קריצ'ר היה שואל אותו: "לאן אתה הולך להיום, אדונילי?" והארי היה עונה בקצרה, נותן לגמדון המסור את שם המקום ותו לא. אז, קריצ'ר היה משתחווה אליו, ואומר: "שיהיה לך יום מקסים מקסים, אדונילי. שמתי לך ארוחה לצהריים בתיק", והארי היה מחייך אליו חיוך לאה, מודה לו. הוא נהג להתעתק לאחר קידה נוספת מקריצ'ר, ולחזור, מותש, רק בשעות אחר הצהריים המאוחרות. אחר כך הוא היה נכנס למיטה, שקריצ'ר סידר והציע מחדש בכל יום, עדיין לבוש בטוקסידו. הוא רצה לישון, אבל לא הצליח להירדם. בערך בשעה אחת עשרה בכל לילה הוא הצליח סוף סוף לגרור את עצמו את עצמו אל עבר האמבטיה, לקלף מעל עצמו את החליפה ולהיכנס למים החמימים. הוא נהג לשהות שם כרבע שעה, חושב על הכול ועל לא כלום באותו הזמן, מבט עייף וריק על פניו. כשיצא מהמקלחת, שיערו השחור רטוב אך חסר ברק, הוא נהג ללבוש כפיג'מה זוג מכנסי טרנינג וחולצת טריקו מרופטת, לאכול את ארוחת הערב שקריצ'ר השאיר לו על השולחן ולהיכנס למיטה הגדולה. הוא הצליח להירדם רק זמן רב לאחר מכן, מה שהותיר לו שלוש שעות שינה בלילה, לכל היותר.
