היה זה בוקר יום ראשון. הארי פוטר ישב בסלון בית בלק, לבוש במכנסי פיג'מה בלבד ושותה קפה. קריצ'ר בדיוק התעתק משם כדי לקנות מצרכים, והארי החליט לנצל את היום החופשי שלו לביקור בהוגוורטס. הרמיוני הודיעה לו זה מכבר בדואר ינשופים שהיא רוצה שייפגשו לדבר, והוא שמח על כך. הוא התגעגע לחברתו מאוד. בדיוק כשניסה להחליט אם להתעתק להוגסמיד או להשתמש ברשת הפלו, נשמעה דפיקה מהוססת בדלת.
הארי נאנח וקם ממקומו, תוהה בליבו למה קריצ'ר נכנס דרך הדלת במקום להתעתק ישירות כרגיל. הוא היה מופתע לראות בדלת לא אחר מאשר את דראקו מאלפוי, מעביר יד בשיערו הבהיר במחווה של חוסר נוחות ומחייך חיוך נבוך.
"מצטער שבאתי שוב בלי התראה," מלמל.
"מאלפוי, האמ... זה- זה בסדר גמור. אמרתי לך להרגיש בבית..." הוא העביר יד בשיערו. "אני פשוט קצת מופתע, זה הכול."
הם עמדו שם למשך דקה או שתים עד שהארי התנער ואמר: "בוא, תיכנס. מצטער."
הוא זז מעט, מאפשר לדראקו לעבור וזה נכנס אל הבית. הארי סגר את הדלת מאחורי הנער הבלונדיני. "קרה משהו?" שאל בדאגה.
"לא, לא. הכול בסדר, פשוט..." הוא לקח נשימה עמוקה. "אבא שלי הועבר לאשפוז אתמול."
"אני מאוד מצטער לשמוע," אמר הארי והניח יד על כתפו של דראקו. "בוא, נשב קצת בסלון." דראקו חייך אליו ועקב אחריו אל הסלון. הוא התיישב בכורסת האורחים, אותה האחת שישב בה בביקורו הקודם- יומיים לפני כן.
"אתה רוצה לדבר על זה?" שאל הארי כשהתיישב בכורסה שלו. כשדראקו הניד בראשו לשלילה, הוא משך בכתפיו והדליק את הטלוויזיה, משלים בלבו עם העובדה שהביקור בהוגוורטס ייאלץ לחכות.
הוא הביט בסדרת הדרמה המוצגת על המרקע. כשהעיף בדראקו מבט חטוף, הוא הופתע לראות שזה מביט בו בגלוי מבט ארוך, והסמיק כשנזכר שהוא לא לובש דבר פרט לזוג מכנסיים. גבו התכופף קדימה בצורה אינסטינקטיבית, מנסה להסתיר את חזהו החשוף. דראקו חייך.
"טוב, אני הולך להחליף בגדים," מלמל הארי הנבוך.
"אל תטרח," אמר מיד דראקו. "זה לא כאילו שלא ראיתי דברים כאלה בעבר."
זה רק גרם ללחייו של הארי להאדים עוד יותר. הוא קם ממקומו, מלמל משהו ויצא מהחדר. כשהעיף מבט לאחור, הוא ראה את דראקו מביט בו, חיוך קטן מרוח על שפתיו.
'אני מניח שאפשר להחשיב את זה כהישג,' חשב לעצמו בעודו עולה במדרגות לחדרו. 'הוא בטח לא חייך כבר זמן רב.' אבל הארי עדיין היה סמוק מעצם המחשבה על המבט החודר שדראקו נעץ בו, ועל החיוך הקטן שעל שפתיו... הוא טלטל את ראשו, נכנס לחדר וסגר את הדלת אחריו. הארי פתח את ארון הבגדים והוציא ממנו חולצה מכופתרת וזוג מכנסי ג'ינס.
כשחזר אל הסלון מספר דקות מאוחר יותר, הוא מצא את דראקו עדיין מסתכל בכיוון המדרגות.
"בוא," אמר כשנכנס לחדר. "רוצה לשבת בבית קפה כלשהו?"
דראקו הנהן וקם ממקומו. "בטח."
הארי חייך אליו, לקח את שלט וכיבה את הטלוויזיה. הם עמדו שם מספר שניות, מסתכלים זה על זה, עד שקול נפץ נשמע במורד המדרגות.
"אדונילי הארי, קריצ'ר חזר," נשמעה קריאה מהקומה הראשונה. הארי ירד במדרגות, דראקו בעקבותיו.
חיוך רחב עלה על פניו של קריצ'ר. "אני רואה שאדונילי הארי כן רצה לפגוש אנשימים למרות הכול," אמר, ואז פנה אל דראקו. "אדונילי דראקו, נפלא לראות אותך שוב."
דראקו העיף מבט בהארי, ואמר: "גם אותך, קריצ'ר. זה באמת היה רעיון נהדר. אני מניח ששנינו באמת היינו קצת... בודדים."
"אבל עכשיו אתם בודדים ביחד, אדונילים! ביחד זה חשוב."
הארי חייך אליו. "כן, קריצ'ר. תודה רבה על הכול. אנחנו יוצאים עכשיו, נחזור... טוב, כשנחזור."
קריצ'ר קד קידה. "קריצ'ר מקווה שתיהנו לכם באנשהו שאתם יוצאימים אליו, אדונילים."
הם יצאו מהבית בכיכר גרימוולד מספר 12.
"אז לאן חשבת ללכת, פוטר?" שאל דראקו.
הארי חייך אליו. "אל תדאג, יש לי רעיון נהדר. אני בטוח שתאהב אותו."
דראקו הביט בו בחשד. "זה מקום של מוגלגים, פוטר? כי אם כן, אני מודיע לך מראש ש-"
"אתה סומך עליי?"
"מה?"
"אתה סומך עליי, דראקו?"
משהו בפניו של הנער הבלונדיני התרכך. הארי לא היה בטוח מה זה בדיוק, אבל שיער שהשימוש בשמו הפרטי עשה את העבודה.
"כ- כן, הארי. אני סומך עליך."
הארי חייך, הושיט את ידו ודראקו אחז בה. ידו הייתה רכה, באופן מפתיע, והארי מיד הרגיש נבוך על כף ידו המחוספסת והמצולקת.
הוא נשם עמוק, עצם את עיניו והתעתק משם, כשהוא מודע היטב לגופו של דראקו נדרך לצידו.
מספר שניות לאחר מכן הוא פקח עיניים. הם היו ברחוב מוגלגי קטן. ידו נשמטה לצד גופו.
דראקו צמצם עיניים. "פוטר, בבקשה תגיד לי שאנחנו לא שותים קפה במקום מוגלגי. אני ביקשתי ממך באופן מפורש ש-"
"אל תדאג, מאלפוי. הבטחתי שתאהב את זה, לא?"
דראקו שתק ומשך בכתפיו. הארי חייך והם החלו ללכת לכיוון בית קפה קטן שניצב בפינת הרחוב.
"בוקר טוב!" נשמע קול עליז ברגע בו הארי פתח את הדלת. "תראו תראו, מי זה אם לא הלקוח האהוב עליי, הארי! ומי זה פה איתך? שככה יהיה לי טוב, פוטר- עברת לצד השני? בדרך כלל אתה בא לפה עם בחורות..."
הארי חייך במבוכה והניד בראשו לשלילה. "לא, לואי... אני פה בעניינים מסוג אחר הפעם."
המלצר חייך אליו חיוך גדול וטפח על כתפו. "בטח, בטח. רק צחקתי, כמובן... למרות שהאדון הצעיר הזה פה בטח מתכנן, אם יש לו קצת שכל..." המלצר קרץ לעבר דראקו ופרץ בצחוק. "סתם, אני מתנצל. פשוט נחמד לי לראות שוב את הלקוח החביב עליי אחרי הרבה זמן... בואו, תשבו. אני כבר אבוא אליכם."
הארי חייך אל דראקו והבטיח לו ללא קול שיסביר אחר כך. הם התיישבו בשולחן זוגי קטן, ליד החלון.
"מצטער על זה," אמר הארי בחיוך מתנצל. "לואי הזה, הוא... קצת משוגע, כמו שבטח שמת לב. אבל למדתי כבר מזמן שאנשים משוגעים הם בדרך כלל האנשים הכי טובים שאפשר למצוא."
"מוגל?" שאל דראקו. הארי הנהן.
"ומי אלו כל ה... בחורות שהוא הזכיר?"
הארי גירד בעורפו במבוכה. "זה סתם, נו. באמת כלום."
"אל תהיה כזה! אתה יכול לספר לי."
הארי נשם עמוק. "אתה יודע שאני מרצה בכל מיני מקומות, נכון? על המלחמה ודברים כאלה?" דראקו הנהן והארי המשיך: ""אז מדי פעם, בסוף ההרצאה, מגיעים אליי כמה אנשים עם שאלות או הערות, ואני נשאר לדבר איתם. כמה פעמים כאלה הפכו לשיחה של ממש, והבנות שדיברו איתי ביקשו שנמשיך לדבר במקום פרטי יותר."
הסברו של הארי נקטע בידי לואי, שהגיע לשולחן עם תפריט אחד ונתן אותו לדראקו. "בשבילך כרגיל, נכון?" שאל את הארי. הארי הנהן ולואי התרחק משם.
"בכל מקרה, אחרי שהשיחה נגמרה, הם תמיד הציעו לי לצאת איתן. כל אחת ואחת מהן."
דראקו גיחך. "וזה המקום שלקחת אותן אליו לדייטים?"
הארי הניד בראשו לשלילה. "אף פעם לא הסכמתי."
"מה?!" הזדעק דראקו. הארי התכווץ בכיסאו כשראה מספר ראשים מסתובבים לעברם, וסימן לדראקו לדבר יותר בשקט.
"זה לא הגיוני!" אמר בטון מזועזע עדיין, אבל לחלוטין שקט יותר. "הארי פוטר המפורסם, זה שעוד בהוגוורטס בנות רדפו אחריו... בטח יצאת לפחות עם כמה מהן. עם היפות."
הארי הניד בראשו לשלילה. "אפילו לא אחת. וזה לא כזה סיפור גדול, דראקו. אתה בטח זוכר שגם בהוגוורטס לא יצאתי עם הרבה בנות."
המכשף הבלונדיני הנהן בראשו במבט מופתע. הוא הוריד את עיניו ועיין בתפריט. כשלואי חזר עם אספרסו חזק בשביל הארי, הוא הזמין קפה הפוך חלש. הארי ערבב את המשקה בכפית ולגם.
"ככה?" שאל דראקו בהפתעה. "בלי סוכר?"
הארי הניד בראשו לשלילה. "מר... לא יודע, ככה זה פשוט מרגיש לי נכון."
דראקו מצא את זה קלישאתי משהו; החיים עצמם לא בדיוק הרעיפו סוכר על הארי, והם ללא ספק היכו בו בכל הכוח. דווקא בגלל זה דראקו אהב את הקפה שלו חלש וממותק, במה שהוא ניתח באותו הרגע כניסיון לשלוט איכשהו ולהמתיק מעט את הקשיים.
'טוב,' חשב לעצמו. 'אני מניח שסוגי קפה שונים מתאימים לסוגי אנשים שונים.'
"ובכלל," הכה בו קולו של הארי, "אתה היית זה שתמיד רצו בחברתו."
דראקו לטש בו מבט. "לא, כולם פחדו ממני בגלל אבא שלי."
הארי משך בכתפיו. "זה לא מדויק, אבל מילא. ולפי מה שאני זוכר, אתה יצאת עם הרבה יותר בנות-"
"בדיוק כמוך," קטע אותו דראקו.
"האמ?"
"בדיוק כמוך, פוטר. יצאתי עם שתי בנות בכל שבע השנים שביליתי בהוגוורטס."
"קשה לי להאמין."
"פנסי ולונה."
"לונה?!"
דראקו חייך חיוך עייף והודה ללואי, שבדיוק הביא את הקפה שלו. "היינו ביחד בשנה הרביעית, כשאתה היית עסוק בטורניר המטופש ההוא שלך."
"רק להזכירך, מאלפוי, אני לא ביקשתי את זה לעצמי-"
"בסדר, מה שתגיד."
"אוכל מוות הכניס את השם שלי לגביע! חשבתי שכולם כבר יודעים את האמת."
דראקו גלגל עיניים. "בכל מקרה, היא התעקשה לעודד אותך אפילו שהיה ברור שרימית את דרכך פנימה- אל תסתכל עליי במבט הזה, פוטר!- אז שמרנו את זה בסוד. היינו ביחד שלושה חודשים, ואז נפרדנו."
"אז בעצם נפרדתם... בגללי?"
"אל תחמיא לעצמך, פוטר. נפרדנו כי זה פשוט לא עבד. היינו שונים מדי."
הוא בחש בקפה. הייתה שתיקה קצרה, ואז דראקו העביר נושא: "אתה לא נורמאלי, פוטר. אין לי כסף מוגלגי בכלל, אני לא יכול לשלם על מה שלקחתי."
"אל תדאג בקשר לזה."
"אני רציני, פוטר. אין פה שום מקום שאפשר להמיר בו חרמשים לכסף מוגלגי?"
"זה בסדר, מאלפוי. אני אשלם."
דראקו הביט בו. "זה לא מוצא חן בעיניי..."
"בעיה שלך. מצטער על הביטוי, דראקו, אבל אין אפשרות אחרת. אין לך כסף מוגלגי לשלם בו."
"אז לפחות תן לי להחזיר לך. או שנלך למקום אחר מתישהו- מקום שאני אבחר, פוטר- ואז אני אשלם."
הארי משך בכתפיו. "זה לא כזה ביג דיל, מאלפוי, זה לא שחסר לי כסף... אבל בסדר, אם אתה מתעקש."
דראקו חייך אליו והארי קרא ללואי, שהגיע עם החשבון. הארי הושיט לו את כרטיס האשראי שלו.
דראקו הביט במלצר המתרחק בבלבול. "המוגלגים משלמים עם... חתיכת פלסטיק?"
הארי הטיל את ראשו לאחור וצחק בקול. "מרלין, לא, דראקו. זה כמו... נכון יש לנו את גרינגוטס? למוגלגים יש בנקים כאלה שבהם שומרים את הכסף המוגלגי שלהם. זה לא מורכב מכספות כמו גרינגוטס, אלא מכסף אלקטרוני. הכול כתוב ושמור, והכרטיס לוקח כסף מהחשבון שלך ומעביר אותו לחשבון השני. זה דווקא לא כזה מסובך, דראקו. אל תעשה פרצוף."
דראקו שרק. "משוכללים, המוגלגים האלה. והדבר הזה גם יודע מאיפה לקחת את הכסף, ולאיפה להעביר אותו?" הארי הנהן.
כשלואי חזר עם כרטיס האשראי, הוא לקח אותו מידו של הארי וסקר את מלבן הפלסטיק בהתפעלות. הוא הושיט אותו להארי לאחר כחצי דקה, וזה הכניס את הכרטיס לכיסו והוציא משם מספר מטבעות שהשאיר על השולחן. שני הבנים קמו ממקומם.
"תודה רבה, לואי. היה נחמד לראות אותך."
"גם אותך, נערי. יום מקסים!"
הם יצאו מבית הקפה אל הרחוב הקטן והתעתקו. שניהם נחתו על מדרגת הכניסה לביתו של הארי. הוא פתח את הדלת.
"אדונילים! ארוחת הצהריים מוכנה," נשמע קולו של קריצ'ר.
הם הלכו אל עבר המטבח ומצאו שם עוף ברוטב ריחני ומגרה. הם התיישבו לאכול, וכשסיימו קריצ'ר בא לקחת את הצלחות.
הגמדון פלט קריאת הפתעה. "אדונילי הארי, אכלת את כל מה שהיה לך בצלחת!"
הארי השפיל מבט מופתע אל השולחן והופתע לראות צלחת ריקה, ריקה כפי שלא הייתה כבר שנה שלמה. גם דראקו הביט בשאריות ארוחתו, שכללו עצמות בלבד.
שניהם שרקו בהתפעלות ואמרו יחד: "וואו."
קריצ'ר חייך חיוך רחב. "קריצ'ר ידע שאורח יהיה טוב לאדונילי הארי!"
"כל הכבוד, קריצ'ר."
הוא חייך ולקח את הצלחות מהשולחן, ואז דידה אל המטבח כשבידיו ערימת כלים גבוהה יותר ממנו.
הם הסתכלו בחיוך המום אחרי הגמדון המתרחק, ואז החזירו את מבטם אחד אל השני.
"אז..." אמר הארי. "רוצה לשחק קווידיץ'?"
~~
דראקו נפרד מהארי לשלום והתעתק לביתו בהבטחה שיחזור עוד מעט. הארי חייך ועלה לחדרו לחפש את המטאטא שנמצא בארון כבר שנה בלי שייעשה בו שימוש.
כשמצא אותו, הוא בדיוק שמע את דראקו נכנס שוב לבית.
"הארי?" קרא.
הארי לקח את המטאטא בידו. "אני בא."
בתחתית גרם המדרגות הוא ראה את דראקו באותם הבגדים מהבוקר, מחזיק בידו מטאטא נימבוס 2001.
דראקו לטש עיניים באש המחץ של הארי. "נכון, כבר הספקתי לשכוח שלילד המפונק יש את הדגם הכי טוב בשוק..." אמר בלגלוג קל.
"מה אתה מנסה לומר פה, מאלפוי?"
"אתה יכול לתת לי לעשות סיבוב?"
הארי לטש בו מבט מופתע. "כן, בטח." ברגע בו הם יצאו אל הרחוב הריק, הם החליפו ביניהם את המטאטאים ודראקו המריא אל השמיים תוך שניות, כאילו נולד כשהוא טס על מטאטא.
הארי צפה בו עולה גבוה יותר ויותר ומבצע היפוכים באוויר. זה נראה כל כך חינני, טבעי ומהנה, שהארי לא הצליח שלא לחייך. מה הוא חשב לעצמו, כשישב בבית במשך שנה שלמה בלי לטוס על המטאטא?
לאחר התלבטות של שנייה הוא הרים את הנימבוס 2001 והמריא בעקבות דראקו.
הנער השני חייך אליו כשהתקרב. שיערו הבלונדיני היה פרוע מהרוח שנשבה בו ושפתיו היו מפוסקות מעט כשהביט בהארי ממריא על המטאטא שלו.
"וואו," אמר בשקט, ספק להארי ספק לעצמו.
"מה?" שאל הארי.
דראקו התנער. "כלום. מצטער, נפלט לי."
הארי משך בכתפיו יומא: "בוא, נלך למגרש ריק. אני לא רוצה להסתכן... מוגלגים עלולים לראות אותנו פה."
הוא סובב את המטאטא וטס, דראקו בעקבותיו. פיו של הנער הבלונדיני היה עדיין מעט פעור מתדהמה. הוא מעולם לא חשב שהארי פוטר טס עד כדי כך טוב... המטאטא של הארי היה מדהים, מגיב לכל תנועה קלה. דראקו האיץ עד שטס לצד הארי, ואז חייך אליו, חטף את משקפיו מאפו והאיץ עוד יותר.
"היי, זה לא פייר!" מחה הארי. "רמאות! תחזיר לי את המשקפיים!"
"בוא וקח אותם," צהל דראקו. הוא ביצע היפוך על המטאטא של הארי. הארי צמצם את עיניו והאיץ. לבו של דראקו החסיר פעימה. הוא ייבב לרגע בפחד וברח. המכשף שחור השיער שלט בכל תנועה שלו, למרות העובדה שלא הכיר את המטאטא ושמשקפיו נלקחו ממנו.
הוא טס במהירות שדראקו אפילו לא ידע שמטאטא נימבוס 2001 מסוגל להגיע אליה, עקף את דראקו ואז הסתובב ועצר מולו. דראקו המופתע בלם באחת כדי לא להיתקע בו, והארי ניצל את ההזדמנות, חטף את משקפיו וקבע אותם שוב על אפו. כשראה את המבט ההמום שעל פניו של דראקו, הארי פרץ בצחוק.
"לקחתי," אמר בחיוך שובב. "עכשיו- אתה רוצה לבוא למגרש שסיפרתי לך עליו?"
שניהם האיצו וטסו במהירות קבועה כעשר דקות, ואז נחתו על מגרש של דשא ירוק. הארי הוציא מכיסו כדור זהוב קטן, שהצמיח כנפיים ברגע בו הארי הוציא אותו אל האור.
דראקו הביט בו בהשתוממות והארי מיהר להסביר: "זה הסניץ' שקיבלתי מדמבלדור, זה שתפסתי במשחק הקווידיץ' הראשון שלי."
"הכדור שכמעט בלעת?" שאל דראקו מייד.
הארי נעץ בו מבט מופתע. "כן, זה האחד..."
"צחקנו עליך המון אחר כך," מיהר דראקו להסביר את הזיכרון, ולחייו הפכו אדמדמות מעט.
"כן, בטח..." הארי טלטל את ראשו. "בכל מקרה, הוא השאיר לי את אבן האוב בפנים."
"אבן האוב?!"
הארי הנהן. "לא ידעת את זה? חשבתי שאתה בקיא ברכילות."
דראקו הניד בראשו. "והגלימה הזו שלך? היא לא מתבלה. יכול להיות שזו-" הארי הנהן ועיניו של דראקו נפערו באימה. "אתה לא רציני. זו הגלימה? והשרביט שניצחת בו את וולדמורט היה... בשם תחתוניו של מרלין, פוטר, אתה אדון על המוות."
"כן, אני יודע. אבל וויתרתי על כל האוצרות מלבד הגלימה, ששייכת לי ממילא, בתור צאצא ישיר של איגנוטוס."
דראקו השתנק בהפתעה. "אתה- אתה ויתרת-" הוא טלטל את ראשו בחוסר אמון. "וואו. אני באמת לא מסוגל להבין אותך."
"מה חדש? באמת, מאלפוי, תאמין לי שהיו לי סיבות לעשות את זה. וגם עכשיו אני לא מתחרט."
"בטח מניעים הרואיים, כרגיל. אתה תמיד חייב לצאת הגיבור, פוטר." הארי חיכה לטון סרקסטי ועוקצני, אבל דראקו נשמע כנה כשאמר את זה.
הוא לא הצליח להסתיר את ההפתעה. "טוב, תודה, מאלפוי. תאמין לי שאני לא מנסה."
דראקו התעשת. "נו, פוטר, תשחרר כבר את הסניץ'."
הארי פתח את כף ידו, והכדור הזהוב המריא גבוה. שני הבנים עלו על המטאטאים, דראקו על אש המחץ והארי על הנימבוס 2001. הם ספרו עד שלוש, בעטו בקרקע והמריאו. המצוד אחר הכדור נגמר כעשר דקות מאוחר יותר, כשהארי תפס את הסניץ' שריחף כעשרה מטרים מעל ראשו של דראקו.
כשנחתו, דראקו אמר: "זה לא הוגן, פוטר. אפילו כשאני על המטאטא הטוב יותר, אתה מנצח."
הארי צחק. "מצטער, אני אנסה להתחשב יותר."
"יופי," אמר בהבעת פנים זעופה ומזויפת.
הם החליפו מטאטאים והארי שיחרר שוב את הסניץ'. הפעם הוא נתן לדראקו להתחיל לחפש במשך עשר דקות לפני שהמריא בעצמו. בפעם ההיא הם חיפשו את הסניץ' במשך כמעט שעתיים, כשלבסוף הארי איתר אותו במרחק של מטר או שניים מהדשא. הארי חייך לעצמו חיוך מרוצה והאיץ לעבר הכדור הזהוב. דראקו, שראה את ההאצה הפתאומית, פלט קריאת מחאה והאיץ בעקבותיו. הם טסו כמעט זה לצד זה, אך הארי המשיך להגדיל את המרחק ביניהם.
דראקו הבין שאין לו סיכוי מול הארי, והחליט לשנות טקטיקה. "היי, פוטר!" קרא. "אתה יודע שאני אוהב אותך?"
הארי בלם על המטאטא שלו בפתאומיות כזאת שדראקו כמעט והתנגש בו. למזלו, הוא הצליח לעקוף אותו ברגע האחרון, צלל אל עבר הסניץ' וסגר עליו את ידו. הוא נחת ברכות וירד מהמטאטא, ואז הסתובב אל עבר הארי ונופף לעברו בסניץ' השמור באגרופו בעיניים בורקות. החיוך ירד מפניו כשראה שהמכשף שחור השיער עדיין נמצא בדיוק באותו מקום בו היה, מבט המום ומזועזע מעט על פניו. הוא ריחף בלא ניע כשני מטרים מעל האדמה, ובאופן כללי נראה כאילו קפא במקומו.
בהלה הציפה את דראקו כשהבין לפתע מה הוא אמר. הסניץ' נשמט מידו ומיהר להצמיח את כנפיו ולברוח משם. לחייו נצבעו באדום לוהט.
"ט- טוב, היה נחמד," מלמל ועלה על המטאטא. "להתראות!"
דראקו נעלם מהעין וכשהעיף מבט קצר לאחור הוא ראה את הארי עדיין באותו מצב. הוא קילל בלבו והאיץ אל תוך העננים, הרוח מכה בפניו הלוהטות.
