איתך הכל אפשרי

פרולוג

אני פותחת את החלון ויוצאת אל המרפסת הקטנה שיש לי בדירה, רוח קרה מעיפה את שערי על פני ובעזרת אצבעותיי אני מסדרת קצוות שער מאחורי אוזני. אני מתקדמת על אדן החלון ואני מבחינה בקופסת הסיגריות של אנה ובמציית שליד. אני שולפת משם סיגריה אחת ומדליקה אותה בזריזות. אני מתיישבת על הכיסא מעץ שיש במרפסת ועייני מביטות ברחוב הומה אדם. זה ידוע שתל אביב זאת עיר ללא ההפסקה אך לראות את זה, זה מסחרר בהחלט. אנשים נמצאים בכל מקום, חלק ממהרים, חלק צוחקים ומדברים והרוב פשוט נהנים משעות הערב בעיר הכי תוססת שיש בארצנו הקטנה. אני שואפת עוד מהסיגריה שבין אצבעותיי בזמן שאני מביטה בכל מה שמתרחש בעיר.

אך לפתע הטלפון שלי מצלצל מתוך פנים הבית. אני מסובבת את ראשי לאחור ודרך החלון אני רואה אותו זרוק על הספה. אני מסובבת את ראשי חזרה לרחוב ומתעלמת מהצליל. אני שואפת שוב מהסיגריה ומנסה להבין איך אני ממשיכה מכאן. כשהגעתי לעיר הזאת ידעתי שהכל כאן פתוח בפני וכך בדיוק היה. הגעתי והתחלתי את הכל מחדש אבל עכשיו הכל נגמר ואני צריכה לחשב מסלול מחדש אך אני עייפה מכך. אני חסרת כוחות לרדוף אחרי הכסף כדי לשלם את שכר הדירה וההוצאות החודשיות שלי. אני בעיקר מתוסכלת.

הטלפון מצלצל שוב. אני נאנחת בייאוש בזמן שאני מסובבת את ראשי לאחור. אני מבחינה באנה יוצאת מהמסדרון בדרכה אל הטלפון המצלצל שלי. עיינה מבחינות בי יושבת במרפסת והיא מגלגלת את עיינה. אני ואנה בהתחלה לא הסתדרנו אבל אחרי כמה חודשים של זוגיות שלה עם שלמור השותפה שלי לדירה המתח בנינו ירד ועכשיו אנחנו מסתדרות באופן מעולה. היא תופסת את הטלפון שלי בחטף בזמן שהיא מתקדמת לעבר החלון הסגור. היא פותחת אותו ובדיוק ברגע הזה השיחה נעצרת והצלצול כבר לא נשמע.

"יעצלנית לא תקומי לקחת אותו" היא פולטת בציניות בזמן שהיא מביטה בי.

"תודה" אני מלמלת בזמן שאני חוטפת אותו מבין ידה.

"לא תבואי איתנו לאומן? יש היום ערב מחשמל" קולה של אנה נשמע בזמן שהיא מביטה בי מחויכת, מנסה בפעם האחרונה לגרום לי לבוא איתם.

"ההצעה שלך מפתה ביותר אבל אני אוותר" אני מגחכת תוך כדי שאני מביטה בה.

"הפסד שלך" היא ממלמלת תחת אפה בזמן שהיא סוגרת את החלון חזרה ומוציאה לשון לעברי.

אני מסובבת את הראש חזרה לרחוב התוסס ואני מביטה בטלפון בחטף, רוצה לראות מי חייג פעמיים. אני מביטה בצג הטלפון וליבי מחסיר פעימה כשאני מבחינה בשמה של סיון על הצג. אני מבולבלת נורא. לא מבינה מדוע היא התקשרה. אני לא זוכרת מתי הייתה הפעם האחרונה שהיא חייגה אלי או מתי הייתה הפעם האחרונה שדיברנו אחת עם השנייה. אני נאנחת ומשחררת. מעדיפה שלא לחזור חזרה אלה פשוט להתעלם כאילו וזה לא קרה, כאילו היא מעולם לא התקשרה. ככה עדיף. אני שואפת עוד פעם מהסיגריה ומבחינה בכך שהיא תכף נגמרת לי.

אני מסובבת את הראש חזרה והרחוב הרועש שמתחת לביתי מחמם לי את הלב. אני אוהבת לראות את זה מהצד, את כל האנשים שנהנים מהעיר המדהימה הזאת. את האווירה שיש בכל פינה ואת התחושה הזאת שזאת בהחלט עיר ללא הפסקה. הטלפון שלי מצלצל שוב ואני מתפללת בכל ליבי שזאת רק לא תהיה היא שוב. אני מסובבת את עייני לעבר הטלפון ומבחינה בשמה. הבטן שלי מתהפכת ואני מבינה שמשהו קרה. שלוש שיחות זה כבר לא במקרה. אני שואפת מהאוויר הצח ואוזרת מעט אומץ לפני שאני לוחצת על הכפתור הירוק.

אני מצמידה את הטלפון לאוזני ואני לא אומרת דבר אך קולה של סיון נשמע במהירות ובפחד כשהיא אומרת את שמי ״אייר"

"מה" אני ממלמלת בלחש. ללא שיחת נימוס קודמת, ללא התעניינות מזויפת. ככה אנחנו מתנהלות.

"אמא עברה התקף לב, בואי." המילים נשמעות דרך הקו ולרגע אני מרגישה שהלב שלי מפסיק לפועם ואין יותר חמצן בגופי.

_________________________

סיפור חדש בפתח ואיזה התרגשות
אוהבת אותכם כל כך🌸