איתך הכל אפשרי

פרק 1 - אמא

אני זוכרת שפעם כששיחקתי עם נדב כשהינו ילדים אז היינו אוהבים לבנות מגדלי קלפים. אך יותר מהכל היינו אוהבים לראות איך הם מתפרקים. זה היה מתחיל מלמעלה ולאט לאט כל הפירמידה התחילה להתמוטט עד שלא נשאר זכר. ככה אני הרגשתי באותו הרגע שקולה של סיון נשמע דרך קו הטלפון עם הבשורה המרה. לא הצלחתי לנשום באותו הרגע. לא הבנתי מה היא אומרת, מה היא מבשרת לי. שניות בודדות לקחו לי להתאושש ומבלי לחשוב פעמיים כבר הייתי בדרך לרכב שלי בדרך לצפון הארץ. אני לא זוכרת בדיוק מה עבר לי באותם רגעים של נסיעה בראש. המחשבות רצו ללא מנוחה והתסריטים הכי נוראים היו שם. אני הרגשתי איך עולמי חרב. אמא שלי היא הדבר היקר לי בכל בעולם. היא הקרקע היציבה במגדל קלפים של חיי, היא היתדות, היא הכל בשבילי.

לפני השיחה שקיבלתי מסיון המגדל שלי היה כבר מפורק. הקצה של המגדל שלי כבר נפל אך במהלך הנסיעה הבנתי שעכשיו גם הבסיס של המגדל שלי בסכנה. השירים לא נשמעו הפעם דרך הרמקולים בתוך הרכב הקטן כמו בכל פעם שאני נוסעת לצפון. העדפתי את השקט הסורר אך המחשבות לא הניחו לי והם כרסמו את ראשי ללא הפסקה. לא ידעתי מה לחשוב. מה להבין מהמילים של סיון שהדהדו לי בראש ללא הפסקה. מה המשמעות של התקף לב. אני עולה על הכביש המוכר בדרכי הביתה. הלב שלי דופק ואני מביטה בחטף לעבר הטלפון שמראה לי את הדרך, עוד שעה ועשרים עד לבית החולים הקרוב ביותר לבית של ההורים שלי ואני לא חושבת שהלב שלי יעמוד בכך.

אני חונה בזריזות. לא כמו תמיד. אני בדרך כלל אוהבת שהחניה שלי מדויקת, בין הקווים וכמובן ברוורס שיהיה לי נוח לצאת מהמקום. אך הפעם לא חשבתי על כלום. לא על הרוורס, לא על כך שתפסתי שתי חניות. אני פותחת את הדלת תוך כדי שאני משחררת חגורה. לא מבזבזת זמן ויוצאת אל החושך שבחוץ. הקור מורגש בעצמות שלי ואני אפילו לא חושבת על כך שאני עם חולצה קצרה בלבד בקור של הלילה שמורגש בצפון הארץ. אני מתקדמת במהירות לעבר הכניסה של בית החולים ואני מבחינה במאבטח מפהק מעייפות של לילה. אני לפתע נעצרת במקום כמה מטרים ספורים מעמדת הבדיקה. אני לא יודעת לאן אני צריכה ללכת, איפה היא נמצאת. אני מהססת תוך כדי שאני שולפת את הטלפון מהכיס. אני לא מאמינה שאני הולכת לחייג לסיון אך אין לי בררה ואמא הרבה יותר חשובה מכל הדברים שיש בנינו.

"סליחה" קול נשמע בזמן שהוא מפר את השקט הדומם.

אני מרימה את ראשי ואני מבחינה במאבטח מביט בי בסקרנות, לפתע הוא לא נראה עייף אלה עירני ביותר. אני מביטה בעיינו ואני מבינה שאולי הוא יוכל לעזור לי ולמנוע ממני את השיחה המביכה. אני מתקדמת לעבר העמדת בדיקה "אמא שלי פה. היא עברה התקף לב, אתה יודע איפה אני יכולה למצוא אותה במקרה?"

"כנראה בבניין הראשי בקומה הראשונה ימינה. אני מקווה שהיא תהיה בסדר" קולו נשמע לאחר שניה של מחשבה ואני כבר עוברות אותו במהירות תוך כדי שאני מלמלת בראשי, שהיא תהיה בסדר, אין לה בררה אחרת אלה להיות בסדר.