(ננטש)קוסמים וחצויים- עולמות נפגשים

אז אני יותר חכם מהחכמולוגית שלי, זה אומר שמעכשיו קוראים לי חכמולוג?

נ.מ. הארי

אחרי שמאלפוי הלך חזרנו לדבר כמו קודם וככה שאר הנסיעה עברה בשקט.

כשירדנו מהרכבת שמעתי את האגריד קורא לתלמידי שנה ראשונה ופרסי שאל "למה קוראים להם בנפרד?"

אז הסברתי לו שהם נוסעים בסירות והתחלנו להתקדם לכיוון הכרכרות ופתאום ראיתי מין סוסים שחורים כאלה שנראו קצת כאילו הם חצי מתים או משהו, שהסיעו את הכרכרות.

בהיתי באחד מהם וראיתי שרון והרמיוני מתעלמים מהם אז שאלתי "גם אתם רואים אותם?", 

"את מי הארי?" הרמיוני אמרה, "את הסוסים" אמרתי והם הביטו בי כאילו השתגעתי ואז ראיתי את פרסי מלטף אחד והחברים שלו בהו בהם, אז שאלתי "אתם רואים אותם?" והם הנהנו ואמרו "למה שלא נראה אותם?",

ואז לונה אמרה "הם נקראים תסט'ראלים רק מי שראה מוות יכול לראות אותם",                                                  

"אז... מי יכול לראות אותם?" שאלה הרמיוני ואני, לונה, פרסי וכל החברים שלו הרימו ידיים,                           

"את מי ראיתם?" אמר רון בחוסר מוחלט של טאקט,

"את אימא שלי" אמרה לונה, "את סדריק" אני אמרתי והרגשתי מחנק בגרון, ואז לפני שמישהו מהחבורה של פרסי אמר משהו פרסי אמר "ליאו" הם התחילו לצחוק כולל ליאו, 

"ברצינות" אמרתי והם הפסיקו לחייך ופרסי אמר "יותר מידי" וראיתי שלכולם ירדו דמעות ולרגע הרגשתי ממש רע בשבילם אבל אז אמרתי לעצמי שהוא הנכד של וולדמורט ובטח הוא היה מי שהרג אותם.

עלינו בשקט לכרכרה והרגשתי אשם שגרמתי להם להיות כאלה עצובים אז אמרתי להם "אני מצטער", 

פרסי הביט בי קצת בעצב ואמר לי "זה בסדר, עבר הרבה זמן אבל קשה לא להאשים את עצמנו במותם,

 וקשה לדעת שהם מתים, הם היו צעירים, היה להם את כל החיים לפניהם, חלקם היו מאוהבים",  

הבנתי איך הוא מרגיש, סדריק מת, היה לו את כל החיים לפניו, היה לו חברה, אבל הוא מת ואפילו שוולדמורט היה זה שהרג אותו אני עדיין מרגיש שזה אשמתי, כי הוא היה שם בגללי, בגלל שוולדמורט רצה אותי.

כשירדנו מהכרכרה פרופסור סנייפ חיכה לנו וקרא לפרסי ולחברים שלו ללכת למיון, נכנסנו לאולם והתיישבנו בשולחן של גריפינדור וחיכינו למיון.

בהתחלה המצנפת שרה את השיר שלה ואז סוף סוף התחיל המיון, 

אחרי שסיימו למיין את תלמידי השנה הראשונה הגיע תורם של האמריקאים, ודמבלדור התחיל לדבר "כפי שבוודאי שמעתם השנה מצטרפים אלינו תלמידים חדשים מאמריקה ומיד נתחיל למיין אותם."

"אנבת' צ'ייס" אמרה פרופסור מקגונגל, "אממ (המצנפת אומרת), חכמה מאוד, חזקה, אמיצה" ואחרי כמה שניות היא צעקה גריפינדור ואנבת' באה לשבת לידינו.