School boy |

Liv

אני נכנסת לשיעור פסיכולוגיה ומתיישבת ליד בן, ככה אני חושבת שקוראים לו. הוא מתעסק בטלפון שלו ולא מסתכל עליי. ״בוקר טוב, אתה יודע אולי אם המבחן עכשיו או בשעה שניה?״ שואלת אותו.

הוא מרים את מבטו ומעביר את עיניו לצדדים ורק לאחר מכן הוא מסתכל עליי, מבין שדיברתי אליו. ״אממ-,״ הוא ממלמל, ״המבחן בשעה שניה. הוא אמר שהוא יעשה לנו חזרה קטנה בשעה הראשונה.״ עונה לשאלתי.

אני מהנהנת ומחייכת אליו, מחזירה את מבטי לכיוון הלוח ומחכה למורה שיכנס. ״למדת?״ הוא שואל אותי.

הסתכלתי עליו, רואה שהוא עזב את הטלפון והניח אותו על השולחן, ״כן למדתי כמה שיכולתי. אני מקווה לעבור את המבחן הזה, פסיכולוגיה זה לא ממש הצד החזק שלי.״ גיחכתי, גורמת לו לעלות חיוך קטן על השפתיים.

״אם תצטרכי עזרה, אני אשמח לעזור לך. אם תצטרכי כמובן.״ הוא מציע, אני רואה על פניו שהוא קצת לחוץ. חמוד. ״דרך אגב.. אני בן.״ מוסיף

חייכתי אליו, ״אני יודעת.״ אמרתי. והחיוך נשאר גם על שפתיו. אני מזיזה את פניי לכיוון הדלת, שם אני רואה את המורה נכנס.

**

״איך הלך המבחן?״ רוז שואלת אותי ברגע שאני מתיישבת לידה.

״לא בא לי לדבר על זה.״ אני עונה לה. תשובתי מספיקה לה כדי להבין שהלך לי נורא ואיום. אני חייבת לחשוב מה לעשות לגבי המקצוע הזה, אסור לי לסיים את השנה עם ציון שלילי.

רוז מצחקקת, ״תמי עוד מעט צריכה לבוא. לא יודעת מה יש לה בזמן האחרון.״ אומרת, משנה נושא ופותחת את התיק שלה, מוציאה משם את הטלפון.

אני מכווצת גבות בשאלה, ״מה קרה עם תמי?״ שואלת.

״היא כבר כמה ימים מסננת אותי, כאילו היא כועסת עליי.״ מספרת. מוזר. הרבה זמן לא דיברתי איתה כדי לדעת אם קרה לה משהו או לא.
אבל לא מתאים לה לכעוס על רוז.

אנחנו רק מדברות, ותמי מתקדמת לכיוון שלנו, שיערה המתולתל מסתיר מעט את פניה והיא לובשת שמלת גולף שחורה, שמתאימה בדיוק לגופה וצמודה במקומות הנכונים. ״היי,״ היא אומרת בעייפות ומתיישבת מולנו, ״אני עייפה ברמות מכל השבוע הזה.״ אומרת באנחה.

״איך היה במסיבה של דון?״ אני שואלת. אולי אני צריכה להראות יותר נוכחות בדברים שהוא עושה, זה אולי באמת קצת מוזר שחברות שלי יהיו ואני לא.

תמי מסתכלת עליי ונהיית אדומה, ״מ-מה? ה.. היה בסדר.״ מגמגמת. אני ורוז מחליפות מבטים בשאלה ומחזירות את מבטנו אליה.