סולאנג'לו פאנפיק

-2-

ניקו

שלושה סיבובי ריצה מסביב למגרש!"

כמו שאר המתבגרים שסביבי, עשיתי כדברי המורה לספורט.

שנאתי לרוץ, ועוד בחום! מה לא היתי נותן בשביל קצת צל...  להפתעתי, באמת קיבלתי אחד.
אבל לא כזה מהסוג  שקיוויתי לו. לא, לצל שהופיע לצדי היה שיער בלונדיני, עיניים כחולות ורגליים שהתאימו את קצב ריצתן לקצב ריצתי.

"היי, אני וויל." הצל - וויל - הציג את עצמו.

המשכתי לרוץ בלי להגיב, מקווה שההתעלמות ממנו תגרום לו להניח לי - אך גם אם הוא קלט את את הרמז הוא לא התייחס אליו, כי כשהבין שלא אחזיר לו תשובה הוא פשוט המשיך לדבר.

"אנחנו עושים את העבודה בביולוגיה ביחד -" יש לנו עבודה בביולוגיה? "וכדאי שנתחיל לחשוב על נושא."חשבתי שביולוגיה זה הנושא?

"בכל מקרה, אנחנו צריכים להיפגש -" עיניי נפערו מעט בהפתעה, הוא רוצה להיפגש איתי...? "-כדי להכין את העבודה." השלים את המשפט, גורם ללבי להתכווץ באכזבה שמיהרתי להדחיק, כועס על עצמי בגללה.

תתרכז, ניקו. הזכרתי לעצמי , אם כי זה היה קצת קשה כשהנער המשיך לפטפט ללא הפסקה.

"אז אצלך או אצלי? אני מתנדב בבית החולים בשני וחמישי אבל חוץ מזה אני פנוי בכל יום, מה אתה אומר על שלישי? ישר אחרי הלימודים?"

"אני לא מכין את העבודה." נהמתי בזעף בלי לטרוח להסתכל עליו, פוצה את פי לראשונה מתחילת השיחה והגברתי את קצב ריצתי. הצל הבלונדיני לא הניח לי להתחמק והאיץ אחרי.

"אז אתה כן יודע לדבר!"  הוא זייף קול מופתע לפני שהמשיך ברצינות, "וכן, אתה מי כן. אני לא מתכוון להכין את הכל לבד ולתת לך קרדיט."

"אז אל. מצדי אתה יכול ל-"  סחרחורת פתאומית עצרה אותי באמצע המשפט.

"ל... ל... אה..." נעצרתי, העולם מסביבי היטשטש והסתובב כמו שעשה אינספור פעמים לפני כן. לעזאל, לא שוב! עיניים כחולות ומודאגות היו הדבר האחרון שראיתי לפני שהכל החשיך.

וויל

וויל ישב על הכיסא המתקפל בחדר ההמתנה המוכר בו בילה לפחות פעמיים בשבוע במסגרת ההתנדבות, רק שעכשיו התפקידים התהפכו ובמקום החלוק הירוק הוא לבש ג'ינס וטי שירט ספוגת זיעה. לא היה לו זמן להחליף בגדים, הוא לא עזב את צדו של ניקו עד שהגיעו לחדר המיון, שם הצוות לקח את הנער המעולף לבדיקות והשאיר את וויל בחוץ - מסתבר שלפרוטקציות של מתנדב מדא, אלה שאפשרו לו להעלות לאמבולנס, בכל זאת יש גבול.

כל מה שנשאר היה לחכות עד שניקו יתעורר בסבלנ- לא, לא. לוויל לא הייתה טיפת סבלנות. הוא ידע שאם ימשיך לשבת שם ללא מעש המחשבות יוציאו אותו מדעתו, לכן החליט לעשות משהו מועיל עד שניקו יתעורר.

בסוף אני לא אוכל להכין את העבודה עם ניקו, מצטער.

הוא הקליד בזמן שהסירוב של ניקו מתנגן במוחו, שולח למורתו את ההודעה ובתוך פחות מדקה מקבל ממנה אחת בחזרה.

אתה חייב, כבר עידכנתי את הזוגות הסופיים באתר של משרד החינוך, אם לא תגישו ביחד לא אוכל לתת לך ציון.

מה?!
אם היה מדובר בכל מקצוע אחר לא היה לו אכפת, אבל כדי להתקבל ללימודי רפואה הוא לא יכול להרשות לעצמו לקבל פחות ממושלם בביולוגיה! הוא היה ממשיך להתמרמר, אבל שיחה שהתנהלה בין כמה רופאים שעברו במסדרון תפסה את תשומת לבו.

"לאיזה חדר להעביר את אנה?"

"305, כשהוא יתפנה. הנער שהתעלף בשיעור עדיין שם."

וויל נדרך, לא מעיז לנשום כדי שחלילה לא יפספס את ההמשך. זה חייב להיות ניקו, כלומר, מה הסיכוי שעוד מישהו יתעלף בבית הספר דווקא היום ויהיה דווקא בבית החולים הזה?

"חשבתי שהוא כבר התעורר, לא שיחררו אותו כבר?"

מה?! למה אף אחד לא הודיע לוויל?!

"כן, אבל הוא עדיין חלש אסור לו לעזוב בלי מישהו שישגיח עליו."

הרופאים המשיכו לפטפט תוך כדי התקדמות, לא שוויל המשיך להקשיב להם, מוחו היה עסוק בלתכנן. עד שהרופאים נעלמו מעבר לפינה התכנית כבר התגבשה, ועכשיו כל מה שנשאר היה לבצע אותה...

אני בהתלבטות לגבי הפרק, מחשבות?
נ.ב. אם אתם קוראים את זה תדעו שאני מתה עליכם

26/7/2020