סולאנג'לו פאנפיק

-10-

המשלוח!
לפני שפנה לאסוף אותו הוא שלח לבלונדיני בעזרת מבט שקיווה שיעורר בו אימה מסר אילם שאמר עדיין לא גמרנו, תישאר כאן אבל כנראה שויל לא היה בקיא במסרים אילמים כמו שהיה בביולוגיה, כי הוא עקב אחרי הנער העצבני בעקשנות שרק עצבנה את שותפו עוד יותר. פניו שיקפו זאת בפרצוף שהשליח המסכן שלא ציפה לקבל ובטח שלא מהנער שנכון לאותו הרגע היה הרכילות החמה בשכבתו-  זאת הייתה הפעם הראשונה שניקו השתמש בשירותיה של חברת השליחויות אליה התקשר מוקדם יותר כך שלשליח הצעיר, שדפק על הדלת שהשלט עם הכיתוב "מש'פ די-אנג'לו" נתלש ממנה לפני שבע שנים, לא הייתה כל דרך לדעת שלקוחו הוא אותו אחד שכל חבריו כולל הוא בעצמו מפחדים ממנו.
הוא הסתכל עליו בעיניים פעורות שריצדו גם לכיוונו של ויל אך מיהרו לחזור ולהתמקד במי שהיווה מבחינתו את האיום,  למקרה זה יחליט לעשות תנועה פתאומית הוא המשיך להביט עליו גם אחרי שזרק לכיוונו את החבילה והתרחק ממנו בהליכה לאחור. רק אחרי שהצליח לצבור פער הוא העז להסתובב ולהתחיל לרוץ במהירות, משאיר מאחוריו שני נערים שנאבקו לכבוש את צחוקם. הסצנה שחזו בה השכיחה מהם את ריבם הקודם והחליפה אותו בצחקוקים חנוקים שנפסקו במהרה, אך השקט לא שרר ביניהם למשך יותר מדי זמן.
"זאת הפעם השנייה שאנחנו מבריחים נותן שירות." ויל ציין, שם לב לכך פתאום. "אנחנו צריכים להיפגש יותר, זה יחסוך לנו המון כסף." הוסיף בהרהור.

ניקו בלע את מילות ההסכמה שעמדו על לשונו, הופך אותן לרטינה "אני נראה לך כמו אחד שצריך כסף?" שאל בעודו מחווה בידו על החלל מסביבם, מתייחס למקום המפואר בו גר.

"אתה נראה לי כמו אחד שצריך חברה. ושיעורי תגבור בביולוגיה." ויל השיב, מתבדח על הנושא, מה שלא היה מעלה בדעתו לעשות אם היה יודע מה עומד לקרות. אך רבים ככל שיהיו - כשרונותיו לא כללו חיזוי עתידות, וגם לא אלה של ניקו, לכן השניים חזרו לסלון ולוויכוחם בלי עוד דאגות מיותרות - אלא אם כן מחשיבים כבעיה את מרמורו של ניקו על הפתקים הדביקים שתאמו בצורתם, בצבעיהם ובסדר צבעיהם לקשת בענן. אילו רק ידע שמראם הוא הצרה הקטנה ביותר שנגרמה לו כתוצאה מהזמנתם, כי באותו הזמן שהוא מיהר להכניס אותם לכיסו לפני שויל יראה אותם וחס וחלילה יניח שניקו הזמין אותם בכוונה בהתאם לדגל, השליח שהביא אותם חייג על ידי לחיצה על שלושה מקשים.
השילוב של השמועות, הבעתו המפחידה של שחור השיער והפס הסגול על פניו של הבלונדיני... כל אלה גרמו לו להתקשר למשטרה. הוא פעל מתוך דאגה, לא מבין את השלכות מעשיו.

עשר דקות של עבודה לא הספיקו לעבור וכבר דינג דונג! נשמע.
ביום אחד צלצלו בדלתו יותר פעמים מאשר בשנה שלמה. ניקו קימט את מצחו בבלבול, לפעמיים הקודמות הוא ציפה, אבל מי זה יכול להיות עכשיו? "משטרה, תפתח את הדלת או שניכנס בכוח."
קול סמכותי קרא מבחוץ, משיב על שאלתו הדוממת של הנער ויוצר אחת אחרת בראשו: למה הם פה? לא ייתכן שזאת מתיחה כי אף אחד לא יעז להסתכן בחשיפה לזעמו של ניקו ובטח שלא בשביל תעלול, טוב אולי חוץ מויל אבל הוא ישב ממש לידו ונראה מבולבל לא פחות.
הפעם ניקו אפילו לא ניסה למנוע ממנו לבוא איתו כשקם והלך בפעם השלישית היום אל דלת הכניסה, שמצדה השני עמדו זוג שוטרים במדים.

"אתה ניקו די אנג'לו?" אחת מהן שאלה והסתכלה על הנער שאמרה את שמו, מזהה אותו לפי התיאור שקיבלה אך מוודאת שזהו אכן מי שחיפשה כפי שהייתה מחויבת לעשות על פי הנהלים.  "כן...?" המבוקש השיב והשוטרת קיבלה את האישור שהזדקקה לו כדי להוציא את האזיקים מחגורתה. "אתה עצור באשמת סחיטה והתעללות, יש לך את הזכות לשמור על שתיקה, כל מה שתאמר יכול לשמש נגדך בבית המשפט." דיקלמה, מהדקת את עיגולי המתכת סביב פרקי הידיים של הנער שנתן לה לעשות זאת בלי להתנגד - בניגוד לבלונדיני, שממש לא התכוון להניח לשותפו להיכנס למעצר, ובטח שלא לפני שסיים להכין איתו את העבודה!
"רגע רגע רגע." הוא נעמד בין ניקו, שנראה מופתע מהתערבותו יותר מאשר מידיו האזוקות, לבין השוטרת, שמילמלה לשותפה משהו על 'תסמונת שטוקהולם' אך ויל לא הקדיש את תשומת לבו לדבריה, הוא היה עסוק בלומר את שלו.
"הדבר היחיד שהוא יכול לסחוט זה סמרטוט וגם זה לא בטוח, כלומר, ראית כמה הידיים שלו דקות?! אני לא בטוח איך ז- היי!" דבריו נקטעו כשהשוטר השני החל לגרור אותו אל מחוץ לדרך, מזיז אותו מעמדת החוצץ ולא עוזב, מאפשר לשותפתו לחזור ולאחוז בידיו הכפותות של העבריין. "אתה לא חושב בהגיון." איש החוק, שתפס את כתפיו באחיזה עדינה כדי לא לפגוע בו אך גם תקיפה שלא יוכל להימלט, אמר לויל, מנסה להחדיר לראשו הגיון שלא חשב שנמצא שם. "הוא לא יכול לפגוע בכך עכשיו, אתה לא צריך להגן עליו." השוטרת המשיכה את דברי שותפה, שניהם מניחים שהבלונדיני נמצא תחת השפעת העצור, כך גם אמרו להם בתחנה לפני שיצאו ממנה.
"כאילו שהוא יכל לפגוע בי קודם-" ויל, שהבין את כיוון מחשבתם וניסה להסביר להם עד כמה זה מגוחך, הניף את זרועו באוויר לכיוון הנער האזוק כדי לחדד את נקודתו אבל השוטרים, שכבר ביצעו לא מעט מעצרים בעבר, זיהו את התנועה הפתאומית כנסיון תקיפה ומיהרו לפעול בהתאם. אמנם בגרסתם הוא היה הקורבן אבל זה לא אמר שהוא לא יכול להיות מסוכן, במיוחד אחרי החוויה שחשבו שעבר. השוטר תפס בזרועו של ויל, מושך אותה לאחור בחצי סיבוב עד שנצמדה לגבו של הבלונדיני במאונך, מחזיק אותה שם בכוח שהוציא מהנער הכעת מנוטרל "אה!" שאמנם היה חלש אך הצליח להגיע לאוזניו של ניקו. אנחת הכאב כאילו הפעילה בו מתג והוא זינק קדימה בלי לחשוב, עושה את אותה הטעות שמי שחש לעזרתו עשה, רק שהפעם כשהיה מדובר בעצור עצמו התגובה לתזוזתו הייתה פחות סלחנית. "אההה!" צעקתו הייתה חזקה יותר משל הבלונדיני אבל להגנתו, מכת החשמל שקיבל הייתה מכאיבה יותר מעיקום יד. וגם אפקטיבית יותר: היא לא נועדה לגרום נזק אמיתי אבל עשתה את העבודה כשהיה מדובר בנטרול. השוטרת שהעבירה בו אותה החזירה ביד אחת לחגורתה את השוקר שגרם לעיניו של האסיר להתגלגל בחוריהן כשהתעלף, תופסת ומרימה את גופו הרפוי לפני שפגע ברצפה בעזרת השניה.