אני לורד וולדמורט

פרק 2

טום רידל הרגיש ממש רע.

היה את זה שהוא לא זכר כמעט שום דבר, אבל היה גם הסבל הפיזי הנוראי. הוא קם מהאספלט האפור של הכביש, וקרס מיד. הוא הרגיש כאילו הריאות שלו בוערות, העצמות שלו נגרסות והוורידים שלו מתפוצצים. הוא יכל להרגיש אנרגיה מוזרה שעוברת לו בגוף, הוא כמעט ראה אותה. 

ואז הוא נזכר בהכל.

החרטה הציפה אותו. הוא היה טיפש כל כך, הוא עשה יותר מדי טעויות משהיה אפשרי בכלל, הכעיס יותר מדי אנשים חזקים, והכי נורא - הוא התחרט על כל מי שהרג לחינם. 

והוא עשה את זה סתם. זה לא עזר לו לצבור כוח, זה לא באמת עזר לו בדרך אל האלמוות. הלחש האהוב עליו, שהשתמש בו יותר פעמים משאפשר לספור, באמת קרע אותו לחתיכות. והוא השתמש בו בכל זאת, למרות כל הדרכים האחרות להרוג מתנגדים. 

לרגע אחד הוא היה המום, אבל ההבעה הכמעט מפוחדת שלו השתנתה די מהר לחיוך קטן ומרוצה.

הוא הביס את המוות. שוב.

עכשיו הוא הילד שנשאר בחיים, והוא מתכוון להישאר בהם עוד הרבה זמן -

"אתה צריך עזרה, ילד?" שאל זר שהשפיל את מבטו לכיוונו של טום. הוא עמד לענות בזעם, אולי בקוצר רוח - אבל אז קלט שהזר קרא לו ילד. מה לעזאזל?... הוא הביט בחלון מכונית קרובה וראה...

שהוא חתיך.

זאת אומרת, הפנים שלו לא היו לבנות יותר ולא נראו כאילו הן שעווה שנמסה, העיניים שלו לא היו אדומות אלא חומות, היה לו שיער כהה מהמם, והחשוב מכל - שוב היה לו אף.

מה, בשם כל הנחשים המלחששים... 

הפעם האחרונה שהוא נראה ככה - האם הוא חזר להיות נער?

הוא הביט סביבו והרגיש את המחשבות שלו מתארגנות מחדש במהירות. הכל פה נראה שונה - יותר רכבים, בתים בעיצוב שונה משזכר, אנשים מסתובבים בלבוש מוזר וצעקני, חלק גדול מהם בוהה בריבוע קטן זוהר, שטום ראה בפינת הרחוב שלט חוצות עם תמונה של הריבוע והכיתוב: "סאם שר." [באנגלית samsung]

טום נזכר באחד הדברים האחרונים ששמע בחייו. "זה הסיכוי האחרון שלך," אמר הארי פוטר, "זה כל מה שנשאר לך... ראיתי מה יעלה בגורלך אחרת... נסה להיות בן אדם... נסה... נסה קצת חרטה..." האם הילד צדק?... הוא חי שוב, הוא נער שוב...

איפה הוא? או ליתר דיוק... מתי הוא? קסם מסוגל לעשות כמעט כל דבר.

הוא עלה על המדרכה, ולמרבה המזל גילה שהשרביט שלו עדיין היה עליו. אציו הנביא היומי, חשב, ולרגע הופתע שהיה צריך להטיל את הלחש בצורה כל כך פשוטה ונחותה. כמו תלמיד שישית רגיל...

רוח קלה נשבה על פניו, ועיתון פגע לו בפרצוף. אתה חייב לעבוד על ההתחמקות האלגנטית שלך, טום, חשב לעצמו, ואז קלט בבהלה שהוא קרא לעצמו טום. הוא הרחיק את העיתון בזעף ובחן את עמוד השער, נדהם לראות את השינוי העצום בעיצוב.