עץ המשאלות

פרק א׳

הרמתי את מבטי אל השעון הענק שהיה תלוי על עמוד, באמצע הקניון בו עבדתי. נשאר עוד חצי שעה עד סוף המשמרת שלי בדוכן התכשיטים, נשפתי בחוסר סבלנות.

נשענתי עם סנטרי על ידיי, הרמתי את עיניי והבטתי בפוסטרים של מפורסמים חתיכים על חלונות-הראווה של חנות הבשמים ממול. אף פעם לא נמאס לי להסתכל על השלמות הזאת ולחלום בהקיץ. "סליחה?" שמעתי לפתע מאחורי.

כשהסתובבתי הבחנתי בגבר נמוך בשנות הארבעים לחייו, על ראשו פקעת ג׳ינג׳ית מושלמת - כמו בקסם, פניו מטופחות ועיניו נצצו כמו שתי אבני אמרלד. הוא הביט בי בחיוך חם ונעים.

"כן, איך אוכל לעזור לך?" השבתי בחיוך מקצועי.

"האמת," הוא סרק אותי בהתעניינות תמימה. "חיפשתי את היציאה לרחוב סוקולוב," הוא צחקק בחוסר נוחות. "אני לא מפה פשוט והלכתי לאיבוד."

"זה שם," התקרבתי והצבעתי עם האצבע המורה. "למעלה במדרגות אתה תראה דלת יציאה." הסברתי לו והבחנתי שהוא לבש חליפה בצבע בורדו ומכיסו שעל החזה, הציצה ממחטה בצבע כתום. איזה אדון מוזר וצבעוני.

"נשארו עוד עשרים וחמש דקות וסיימנו." נטע, העמיתה שלי חזרה מהשירותים. אפשר לחשוב שהיא סובלת משלשולים כל החיים, כל הזמן נעלמת ב'שירותים'.

"מי שישמע יחשוב שעבדת קשה." סיננתי תחת אפי ובאתי לאסוף את התכשיטים מהדלפק של הדוכן.

"אמרת משהו?" קולה של נטע נשמע מימיני כאשר הבחנתי בפנקס קטן בצבע כחול אשר שכב על הדלפק, במקום בו עמד לפני רגע האדון הג'ינג'י.

"האדון מקודם שכח את זה פה," נופפתי בפנקס. "הוא עלה למעלה במדרגות, ארוץ רגע להחזיר לו." עזבתי בלי להקשיב לתשובתה.

"הוא יחזור שיזכר, את סתם מעכבת או..." קולה נחלש ונעלם ברקע.

רצתי במהירות והשגתי את האדון שאי אפשר היה לפספס, רגע לפני שיצא מהדלת. "אדוני, אדוני שכחת את הפנקס..." התנשפתי כאשר הוא הסתובב, סמל של עץ משך את תשומת ליבי לכיס הקדמי של חליפתו, העץ היה בעל חמישה עלים שהבריקו לרגע בצבעים שונים - כאילו היו חיים. מצמצתי כמה פעמים וניערתי את ראשי, בטח דמיינתי. "הנה, זה שלך?" הושטתי את הפריט.

"הו, תודה יקירתי," הוא חייך חיוך חושף שיניים והוריד את עיניו לידי. "הוא מאוד יקר לליבי."

הורדתי את עיניי ושוב הסתכלתי על הפנקס, כעת הסמל של העץ היה גם עליו והעלים נצצו לשבריר שניה, מצמצתי פעם נוספת ונעצתי את עיניי בחריטה הזהובה שנראיתה מהודרת.