Love Story סיפור אהבה

פרק 4- We were both young when I first saw you

הארי:

הגענו לבית מלון, איכשהו בהופעה הצלחתי לשכוח מהכל ורק לשיר ולחייך למעריצות.

עכשיו אני מלא באנרגיות מההופעה אבל סיימון לא הרשה לנו לעשות אפטר פארטי כי יש לנו מחר ראיון ב10. "בנים, יש טיפה שינוי בחלוקה לחדרים" ויקי, העוזרת של סיימון הודיעה. "פאק" מלמלתי. כל כך הייתי צריך עכשיו את השיחה עם לואי. "אז בגלל שהראיון מחר הוא ב10 בבוקר, וכנראה שתתעוררו רק ב9 וחצי-" היא צחקקה מה 'בדיחה' של עצמה. "עברנו לבית מלון קרוב יותר, וכאן יש חדרים של שלושה ושל יחיד. מה שאומר שזאיין יצטרף לליאם ונייל, אלכס תצטרף ללואי והארי ואני וסיימון בחדרי יחיד" "זין" קיללתי בשקט "לילה טוב גם לך הארי" כנראה לא מספיק בשקט.. נכנסתי לחדר, היה שם שיש עם קומקום, מקרר וארונות, שולחן קטן מעץ, מיטת יחיד וכניסה לחדר נוסף. טרקתי את הדלת ונכנסתי למקלחת.

כשיצאתי מהמקלחת ראיתי את לואי ואלכס מדברים וצוחקים.

כשאלכס ראתה אותי היא נרתעה, אמרה לילה טוב ללואי והלכה לאמבטיה. "תאמת שאני מת מעייפות אז נראה לי אני פשוט אלך לישון" לואי אמר ונכנס בבגדים למיטה. כמובן שתוך שנייה הוא נרדם, חייכתי לעצמי, הוא נראה כל כך תמים ומתוק כשהוא ישן.. הלכתי לחדר השני ועיני חשכו. "נו באמת!" נכנסתי למיטה הזוגית ונצמדתי לצד עד כמה שיכולתי. אלכס נכנסה לחדר עם פיג'מה שכיסתה יותר מידי שיש עליה ציור של פו הדוב. "יש בעיה?" היא שאלה בחשש. חתיכת פוסטמה. "חוץ ממך הכל אחלה" עניתי בעוינות.

"תראה, הארי, אני באמת לא מבינה מה הבעיה שלך, אני לא עשיתי לך כלום! כל הזמן רק ניסיתי להיות נחמדה ולהבליג על ההתעלמויות שלך ועל איך שהתנהגת ודיברת אלי, אבל אני באמת לא מבינה- מה כל כך מעצבן בי? למה אני צריכה להרגיש פגועה ומושפלת כל פעם שאני באותו חדר איתך? למה אתה כל כך שונא אותי לעזאזל?!" היא צעקה והיו לה דמעות בעיניים. גיחכתי "רוצה לדעת למה אני שונא אותך? אני לא שונא אותך! אני שונא את כולכם!" עכשיו כבר עמדתי, צעקתי. היא לא הבינה, המפגרת. "כולנו?" גילגלתי עיניים "כל הבנות! אתם פשוט חבורה של כלבות מזדיינות(סליחה על הביטוי) שאוהבות כל הזמן רק לפגוע ולפגוע ולפגוע!" היא הסתכלה עליי במבט שלא הצלחתי להבין ואז לחשה- "אתה צודק" דמעה אחת זלגה במורד לחייה והיא מיהרה לנגב אותה. "רוצה לדבר על זה?" היא הציעה בחשש. "טוב" אמרתי בקול של ילד בן שלוש והתיישבנו על המיטה.

"אז ככה" נשמתי עמוק והפלאשבק הגיע, סיפרתי לה כל מה שקרה.

"זה קרה כשהייתי בן 10 או 11...

ראינו סרט, אני וליז, החברה הכי טובה שלי מאז שהיינו בגן טרום טרום חובה. הגיבורים של הסרט התנשקו, כבר לא היינו בגיל שצועקים איכס או מצחקקים. "הארי?" הסבתי את מבטי מהטלויזיה אליה. "ממ?" היא נשמה נשימה ארוכה. "היית רוצה לנשק אותי?" לא הבנתי אם היא צוחקת או רצינית. "פשוט תענה" היא אמרה לי, מצחקקת. הנהנתי בביישנות ורכנתי אליה, הטעם המתוק של שפתיה על שלי, אהבתי את זה. אבל היא ישר התנתקה "שאלתי אם היית רוצה, לא אמרתי שתעשה את זה!" היא אמרה בכעס. השפלתי מבט, "אני מצטער" לחשתי "לא חשוב" היא קמה מהספה. "במילא אמא שלי אמ- איה!" היא תפסה בראשה והעיניים שלה התחילו להיסגר באיטיות ואז להיפתח בפתאומיות שוב ושוב. "ליז! את בסדר?" הושבתי אותה על הספה. "את רוצה כוס מים?" שאלתי בדאגה. "לא, זה בסדר, זה רק עוד התקף" היא ענתה בקול צרוד ומפחיד. לשמע המילה התקף עלה בי זיכרון של התקף של חולה אפילפסיה שראיתי פעם ברחוב עם אמא שלי, הוא פירכס על הרצפה ואמא שלי הרימה אותי ורצה מישם. רצתי למטבח וכשחזרתי לסלון עם כוס מים ביד מצאתי אותה מעולפת על הספה. בהתחלה חשבתי שהיא מתה, פחדתי. התקשרתי להורים שלה וסיפרתי מה קרה. הם הגיעו תוך דקות ספורות וגם בא אמבולנס. כשהעלו אותה עליו אמא שלה הסבירה לי שליז חולה, והיא התעלפה בגלל לחץ על הלב שכנראה נגרם מסערת רגשות ולכן צריך להקדים את הטיפול. היא תהיה כנראה מאושפזת בבית חולים בארץ שבוע ואז יקחו אותה לבית חולים בפריז שההורים שלה חוסכים כסף כבר המון זמן בשביל הטיפול שם. צפיתי באמבולנס מתרחק ובכיתי, כי ידעתי שה'סערת רגשות' הזאת, או איך שהם לא קראו לזה, זה בגללי. בגלל הנשיקה. ועכשיו אני לא אפגוש אותה הרבה זמן וגם אין לה פלאפון שאני אוכל לדבר איתה.