רעידת האדמה

152 9 19
                                    

החיים שלי קשים. אתם בטח שואלים "למה? מה כבר קרה לך?", אבל כדי לקבל תשובה תצטרכו פשוט לקרוא.
אני פרספונה. שמי ניתן לי על שם אלת הפרחים היוונית. יש לי שיער חום בהיר שמסתלסל בקצוות ועיניים ירוקות כמו צמח שהרגע נשתל. אני בת שתים עשרה. לפחות, זה מה שחשבתי.
ואני כזאת. ידעתי את זה מאז שהגעתי לשם.
לא זכרתי כלום כשהגעתי. ידעתי רק כמה דברים בסיסיים, אבל ידעתי להגיב טוב לדברים.
ומשם הדברים רק התחילו להדרדר.
אז אתם רוצים לדעת את הסיפור? בסדר. אבל אני מזהירה אתכם, זה מסוכן. אם גם אתם כאלה, זו רק שאלה של זמן עד שהם יגיעו. אז אל תגידו שלא הזהרתי.

פקחתי את עיניי באיטיות.
הסתכלתי סביבי. הייתי במקום שנראה כמו בית חולים טיפוסי, עם מנורות פלורוסנט בתקרה, מיטות נקיות מסודרות בשורות וליד המיטות שידות עץ קטנות.
"את בסדר?" שאל אותי נער בלונדיני שזוף שישב לידי. הוא לבש בגדים של רופא, למרות שהיה צעיר מכדי להיות אחד.
"נראה לי..." עניתי לאט.
"טוב, עוד מעט תוכלי לפגוש את כירון. אבל קודם אני צריך לשאול כי אנחנו לא יודעים, איך קוראים לך?"
התעכבתי בתשובה. לרגע לא זכרתי. "פר- פרספונה."
"שם מגניב." הוא חייך. "יש לך שם משפחה?"
"אני- אני לא זוכרת." זה היה מפחיד.
"בסדר. את יודעת איך הגעת לפה? כי אנחנו מצאנו אותך מעולפת על הגבעה שלנו."
"ל- לא. אני לא זוכרת כלום חוץ מהשם שלי."
הנער נאנח. "בסדר. אני וויל סולאס. בואי, אקח אותך לכירון."
הוא עזר לי לקום מהמיטה ולקח אותי למרפסת של בית בעל כמה קומות.
"היא התעוררה." אמר.
"יופי." אמר אדם זקן עם שיער וזקן חומים מסולסלים שישב בכיסא גלגלים.
"שלום. אני כירון."
"שמי פרספונה."
"שלום גם לך, פנלופה. ברור, תתאלמו ממני לגמרי, למה לא?" אמר אדם נוסף, אדם טיפה שמנמן שלבש חולצה מנומרת.
"אממ... אז מי אתה?" שאלתי לשם הנימוס.
"דיוניסוס. אבל תקראי לו מר ד'." התנדב כירון להגיד.
"אז... איפה אני?" שאלתי.
כירון נאנח. "בסדר. ניגש ישר לעניין. את מכירה את הסיפורים של המיתולוגיה היוונית, או של הרומית?"
הנהנתי לאט. זה היה, משום מה, אחד הדברים היחידים שזכרתי. "הרי נקראתי בשמה של אלת הפרחים. אני יודעת את הסיפורים."
"טוב, אז כל זה אמיתי." אמר. "זה מחנה של חצויים-"
"ילדים של אלים ובני תמותה, נכון? ואני גם אחת כזאת?"
כירון נראה המום. "איך- איך ידעת את זה?"
לא ידעתי את התשובה. איך ידעתי את זה?
"אני- אני לא יודעת."
"טוב, אני מניח שאין יותר מה להסתיר. אני כירון, מאמן הגיבורים. וויל, תוכל לקחת אותה לביתן החדשים?"
"כמובן. בואי, פרספונה."
הלכתי אחריו.

"פה החצויים מתאמנים בחץ וקשת. אני חושש שאני לא טוב בזה במיוחד, למרות שאני בן של אפולו..." אמר בבושה.
"אוקיי. היי- מה זה שם?" אמרתי והצבעתי למקום שבו שני נערים בערך בגיל של וויל נלחמו בחרב.
וויל גיחך. "הגעת בדיוק באמצע האימון של פרסי וג'ייסון בחרב. תמיד כיף להסתכל ולנחש מי ינצח. בגלל שג'ייסון הוא הבן של זאוס ופרסי של פוסידון, הקרבות בניהם תמיד כמעט שקולים בדיוק."
הסתכלתי עוד כמה דקות. הנער שחור השיער עשה סלטה מעל הראש של הנער הבלונדיני והצמיד לו חרב ארד לצוואר.
"בואי. אראה לך את הביתן החדש שלך." וויל הניח יד על כתפי.
הלכנו עוד כמה דקות עד שהגענו לחלקת דשא ענקית עם מיליארד ואחד ביתנים צבעוניים שמעוצבים בסגנונות שונים ומשונים אחד מהשני.
"זה יהיה הביתן שלך בינתיים. פה נמצאים כל החצויים שאנחנו עוד לא יודעים מי ההורים האלוהיים שלהם." אמר וויל והצביע על ביתן עץ שהיה טיפה רחוק מהשאר. "פעם הביתנים היו ממוספרים... אבל... מאז שיש ביתן לכל אל, נהיו כל כך הרבה שאנחנו לא טורחים למספר אותם."
הוא ניגש לדלת העץ ודפק שלוש פעמים. את הדלת פתחה נערה שנראתה גדולה ממני בשנה.
"שלום וויל. חצוייה חדשה?"
"כן." אמר לה. "פרספונה, זאת אמיליה. היא המדריכה של הביתן. וזאת פרספונה. היא כבר יודעת על הכול."
"היי." אמרתי.
"בואי, אכיר לך את כולם." אמרה אמיליה בחיוך והכניסה אותי פנימה.
"יש לנו חצוייה חדשה. תכירו, זאת פרספונה." אמרה לכל מי שהיה בביתן. שמתי לב שרובם היו בערך בגילי. לא היה אף אחד שהיה גדול ממני ביותר בשנה וחצי.
אמיליה הבחינה במבטי וניחשה על מה חשבתי. "עד גיל שלוש עשרה האלים תמיד מכירים בילדים שלהם, לכן תווך הגילאים של החצויים בביקתה הזאת קטן מאוד. זה גם למה המדריך של הביתן משתנה כל הזמן. אני מוניתי רק לפני שבוע." צחקה.
חייכתי חיוך קטן.
"יש לך מיטה פנויה שם." אמרה והצביעה על מיטה מתחת לחלון שטוף שמש. "אה, ותיזהרי מבן. אנחנו חושדים שהוא בן הרמס." הנהנתי והתיישבתי על המיטה.
חיפשתי מה לעשות עם עצמי בינתיים כשכולם הלכו לקשקש עם חברים או להתאמן או מה- שהם- לא- עושים. סקרתי את החדר בחיפוש אחר משהו מעניין לעשות, ותפסה את מבטי שידת ספרים בפינת החדר.
קמתי להסתכל מה יש שם. ידעתי שאני אוהבת לקרוא, למרות שיש לי דיסלקציה. בשידה היו בעיקר ספרים על המיתולוגיה היוונית והרומית, כצפוי. לקחתי ספר על היוונית. כשפתחתי אותו שמתי לב שהוא כתוב ביוונית, אבל בכל זאת הבנתי מה כתוב בו, והאותיות לא התבלבלו לי בראש.
קראתי את הסיפור הראשון שם, על גאיה ואוראנוס, כשמישהו דעבר אלי.
"היי."
הרמתי את מבטי מהספר.
"שלום." אמרתי לנערה שדיברה אלי. היא הייתה בערך בגילי, והיה לה שיער בהיר בצבע שמנת. העניים שלה היו בצבע תכול שמיים.
"אני הלן. הלן ספיר." אמרה לי והביטה בי בעיניה התכולות.
"אני פרספונה." אמרתי.
"שם יפה." אמרה. חייכתי חיוך קטן.
"ואני סוניה בראון." אמרה נערה נוספת, נערה בעלת שיער שחור שנגזר בצורה לא אחידה ועיניים חומות כהות.
"אנחנו תמיד ביחד. משום מה אף אחד אחר לא מתחבר אלינו במהירות." אמרה הלן. "אנחנו בנות שתים עשרה." אמרה כבדרך אגב.
"גם אני בת שתים עשרה." אמרתי.
"רוצה לצאת לטייל איתנו? אנחנו הולכות לחוף הים." שאלה סוניה.
הנהנתי בראשי לחיוב וסגרתי את הספר.

"אז איך הכרתן?"
"אני הגעתי למחנה חודש אחרי הלן." אמרה סוניה. "אנשים חששו מהכוחות שלי, ואותו דבר גם מהכוחות של הלן, אז, פשוט התחברנו."
"אני מבינה." אמרתי בשקט.
הלכנו עוד כמה זמן בשקט, עד שהגענו לחוף הים. לאף אחת מאיתנו לא התחשק לשחות, אז פשוט ישבנו על החוף עם הרגליים במים ודיברנו. אחרי כמה דקות הלן הוציאה חבל קפיצה מהכיס.
התלהבתי. איכשהוא ידעתי שאני טובה בקפיצה בחבל, אפילו שלא זכרתי את זה בבירור.
הלן קפצה ראשונה, ונפסלה בעשרים ואחת. אחריה קפצה סוניה, עד שבע עשרה. ואז הגיע תורי. התמקמתי ליד החבל והן התחילו לסובב. קפצתי ונחתי על החול, אבל אז הרגשתי רעידה ונפלתי על הבירכיים. הלן וסוניה נפלו גם הן ומבטן היה מפוחד. מזווית העין ראיתי את פרסי יוצא מהים עם נערה בלונדינית בגיל שבע עשרה או שמונה עשרה.
הרעידה נפסקה כמו שהתחילה. חיכינו כמה דקות והיא לא חזרה, אז המשכנו לקפוץ. המשכנו מתורי, וקפצתי בחבל. שוב נחתי על החול והתרחשה רעידה חזקה.
פרסי הביט בנו באימה. היה ברור שמבוהלים גם במחנה, לפי קולות הריצה והצעקות.
הרעידה השניה נפסקה גם היא בבת אחת.
פתאום הרגשתי כאב חד בראשי וצעדתי בכאב צעד אחורה. טמנתי את ראשי בתור ידי בעוד הכאב בראשי מתגבר. ואז הוא נפסק, בדיוק כמו שתי רעידות האדמה. בלי להשאיר זכר.
התחלתי לחזור לכיוון הלן וסוניה, ואז נשמעו קולות צעקה מתוך המחנה, אך הן לא היו מפוחדות, אלה כעוסות:
"אלו השלדים של ניקו!"
"על מה אתה מקשקש?! אלו מכונות! וברור למדי שהן שלך, ואלדס!"
"שלדים!"
"מכונות!"
"שלדים!"
"מכונות!"
"שלדים!"
"מכו-"
"שקט!"
שני הקולות השתתקו למשמע כירון.
כירון צעד אל החוף כשפלג גופו התחתון גלוי לעיני כול. וכן, ידעתי על היותו קנטאור. ולא, לא ידעתי איך אני יודעת.
"מה קרה פה? הרעידות הגיעו מכיוון החוף." אמר לנו.
"אנחנו לא יודעים, כירון-" התחילה לומר הנערה הבלונדינית.
"היינו בתוך המים-" המשיך פרסי.
"אנחנו יודעות על זה קצת..." אמרתי בשקט. כירון הפנה את מבטו אלי.
"כן, פרספונה? מה קרה?"
"טוב, שיחקנו בקפיצה בחבל..." התחילה הלן לומר. השטקתי אותה עם היד.
"הגיע תורי, וכל פעם שנחתי על הקרקע הייתה הרעידה. אני לא יודעת כיצד זה נגרם, אין לי מושג."
כירון הנהן. "טוב, אם כך כדאי שנרגע. כיוון שאיננו יודעים את סיבת הרעידות, אבקש שלא תקפצי בחבל כרגע, כדי שלא יווצרו בטעות רעידות נוספות. עוד מעט זמן המדורה. בואו נתארגן בנחת לשירה בציבור."
הלכתי עם הלן וסוניה למחנה.

בת הראשונהWhere stories live. Discover now