שבוע לאחר תחילת הלימודים, וקייל מתארגן בעצבים לבית הספר. בשבוע האחרון קרטמן עיצבן אותו ללא הרף, הוא לקח לו חפצים, ולחש דברים באוזנו באמצע השיעור, קייל הרגיש שהוא מתחרפן. למה קרטמן התיישב לידו בכלל? הוא תהה. הוא סידר את תלתליו האדומים בקפידה, וכיפתר את מעילו, הוא חבש את הכובע הירוק הישן ויצא מביתו.
"ביי קייל!" אייק, אחיו הקטן, שאומץ מקנדה, קרא אליו.
"ביי אייק, בהצלחה בבית הספר!" קייל ענה בחיבה.
קייל חיכה בתחנה, כמו בכל יום, רק שהפעם, סטאן לא הגיע. הוא כתב לקייל על היותו חולה ושייעדר. קייל היה מאוכזב, הוא שיחק בניידו, והרגיש פתאום טפיחה על גבו.
"היי קייל." הוא ראה את קרטמן מחייך חיוך מאולץ, כאילו משהו מכביד על ליבו.
"היי..?" קייל לא הבין את פרץ הנחמדות מצד קרטמן, הוא לא התנהג כך בשגרה.
"איפה סטאן?" קרטמן שאל בתמיהה, סטאן אף פעם לא מאחר.
"הוא חולה, הוא לא יגיע היום." חיוך אמיתי עלה בשפתיו של קרטמן, ועיניו נצצו.
"לא יגיע, אמרת?" הוא שאל כשמבט מטופש על פניו.
"לא." קייל השיב, לא מבין את פשר השמחה. חיוכו של קרטמן התרחב אפילו יותר.
האוטובוס הגיע וקייל התיישב על אחד הספסלים, קרטמן מיהר להתיישב לידו.
"מה אתה עושה?!" קייל הביט מזועזע בחברו.
"סטאן לא פה, אז אני מחליף אותו, יש בעיה?" קרטמן שאל בהתגרות.
"כן, יש בעיה!" קייל זעם בזמן שקרטמן נגע קלות עם אגודלו בלחיו של קייל, בוהה בנמשיו הרבים.
"אז תספר לי בדרך." קרטמן אמר והתמקם בכיסאו, עולה לקייל על העצבים.
הנסיעה הייתה שקטה יחסית, מדי פעם קרטמן השמיע רעשים מרגיזים מהנייד, אך היה די רגוע באופן מפתיע. קייל התיישב במקומו הקבוע, ליד קרטמן כמובן, מוכן לעוד יום מלא הצקות.
"שלום תלמידים." המורה נכנסה לכיתה.
"בוקר טוב המורה." כל התלמידים השיבו, חוץ מקרטמן, כצפוי.
"היום אקיים בוחן פתע במתמטיקה." המורה הודיעה, והכיתה נסערה.
"אני מצטערת, אך אילו הדרישות." היא אמרה והחלה לחלק את הטפסים.
קייל, שלא היה מוכן לבוחן, החל להילחץ. זה היה נושא שלא הבין והוא נהיה מתוח.
קייל החל למלא את הטופס, מעיף מדי פעם מבט לקרטמן שהעתיק בנחישות מטוקן, הילד שחום העור. קייל הרגיש שהוא אבוד, כשהמורה לקחה את הבחנים חזרה, קרטמן רק ישב עם חיוך מנצח.
היום המשיך, וקייל מצא את עצמו יושב ליד קרטמן גם בהפסקת האוכל.
"אריק, אתה לא רוצה לשבת לידי?" באטרס שאל בעלבון.
"לא, אתה סתם נקבה." קרטמן אמר והמשיך לאכול.
"אני אשב לידך." קני אמר בקולו המחוספס והתיישב ליד באטרס.
"אווו קני אוהב את באטרס!" קרטמן ציחקק.
"לא מגניב קרטמן." קייל אמר בזעם, מגלגל עיניים.
"למי אכפת? הם כאלה כוסיות." קרטמן גיחך.
"סיימתי לאכול." קייל אמר והלך.
השיעור האחרון החל, קרטמן, כרגיל, התיישב ליד קייל שנאנח. הדלת נפתחה לפתע וקייל הביט לעבר המורה שנכנסה.
"קייל, אתה יכול לבוא לרגע?" המורה למתמטיקה שאלה וקייל יצא מהכיתה.
"תקשיב קייל," המורה אמרה בארשת פנים רצינית, "אתה נכשלת לגמרי במבחן, יכול להיות שתצטרך שיעורי עזר." היא אמרה וקייל רעד.
"או-אוקיי." הוא אמר בקול שבור.
"יהיה בסדר." המורה חייכה לעברו והוא חזר באכזבה לכיתה.
"הכול בסדר?" קרטמן שאל אותו.
"כן, תעזוב אותי." קייל ענה והתיישב בכיסאו.
קייל הגיע הביתה בחוסר חשק.
"קייל?" ג'רלד, אביו שאל.
"כן אבא?" קייל שאל ברעד.
"המורה סיפרה לנו שנכשלת היום." ג'רלד אמר בפנים נוקשות.
"אני מצטער." קייל אמר בשקט.
"זה לא יעזור לך להצטער בחור צעיר," ג'רלד הביט בבנו באדישות. "אני הולך לשלוח אותך לפנימייה בברוקלין, אולי שם תלמד משהו."
"אני לא רוצה-" קייל ניסה למחות ואביו נתן לו סטירה חזקה בלחיו.
"לא שאלתי מה אתה רוצה! לך לחדר שלך, אני לא רוצה לראות אותך!" ג'רלד צעק בתקיפות ופניו של קייל התמלאו דמעות.
קייל מיהר לקחת כמה דברים מהבית ויצא מביתו. אין מצב שאני הולך לפנימייה בברוקלין, הוא חשב. הוא רצה ללכת לסטאן, אך נזכר שהוא חולה. מי עוד יכול לארח אותי? חשב, קני? הוא עני מדי, אין לו מקום לארח אותי. באטרס? בריתוק. טוקן? קלייד? ג'ימי? לא חברים טובים מספיק בשביל לבקש. נשאר לו רק אדם אחד ברשימה, אריק קרטמן. זה יהיה מביך, אך אין לו ברירה.
הוא דפק על דלת משפחת קרטמן.
"אמא! דופקים בדלת!" הוא שמע את אריק צועק.
הוא שמע את הדלת נפתחת בחריקה וראה את אריק מולו, פוער את פיו לרווחה, כשמבחין בקייל שעומד מולו.
"קייל?! מה אתה עושה פה?!" הוא אמר בהלם מוחלט.
"אני יכול לישון אצלך?"
YOU ARE READING
אני כאן בשבילך(Kyle x Cartman)
Fanfiction*הסיפור קורה כשהם כבר בתיכון (אני לא פדופיל) קייל ברופלובסקי ואריק קרטמן תמיד היו ביחסי אהבה-שנאה, אך כשהם קרובים לסיים תיכון, דברים מתחילים להשתנות... *זוגות משנה: קני ובאטרס, טוויק וקרייג, סטאן וונדי.
