ג'ון דמע.
אישוניו נצנצו בדמעות שאיימו ליפול על עצמות לחיו. שפתו התחתונה רעדה והוא אחז בחוזקה את הפטיש כשהוא מהדק את האחיזה יותר ויותר. הוא הרים אותי מהגרון, אך לא הרגשתי תחושת מחנק כלשהי. ראשי כאב מהמכה שהוא חטף מראש הנשק של ג'ון ולרגע חשבתי שחטפתי זעזוע מוח.
"א-אני לא יודע.." התכוונתי להגיד אך ראשי כאב מכדי לדבר.
"מה אתה לא יודע?" לפתע הוא הידק את האחיזה בגרוני והרגשתי את נשימתי הולכת ופוחתת. בעטתי בבטנו והוא מיד התרחק ואחיזתו נרפתה ממני. נפלתי חזרה על האדמה וניסיתי לקום שוב. מה שיכול היה לעזור לי נגדו היה הכוח של הפרש, אך גופי היה חלש מכדי להפעיל אותו.
"אני.." השתעלתי. "אני לא יודע מי זו אסטריד." לחשתי.
הוא הניף את הפטיש למעלה כשהוא זועם ונסער יותר מתמיד. לפתע מהלומת אור חזקה פרצה מן השמיים ופגעה היישר במרכז הפטיש. ג'ון לא נבהל, להפך, היה נראה כי הוא רגיל לזה. האור מילא את הפטיש בכוח והרמתי את ידי מעל פניי בכדי להסתיר את האור המסנוור.
הוא צעק והפעם הטה את הפטיש בדיוק אל המקום בו שכבתי על ארבע. האור לפתע בקע מן הפטיש ומיהר אליי וכשהוא פגע בגופי, הבנתי שזה לא אור.
זה היה ברק.
ברק עוצמתי שפגע בגופי והעיף אותי כמה מטרים לאחור כשגופי מתפתל בכאב בלתי נסבל. צרחתי ועצמתי את עיניי בחוזקה. הברק פסק מלהגיע והרגשתי שעורי נצרב בחוזקה. שערותיי סמרו ודמעות פרצו מעיניי, אך לא כי הייתי עצוב.
אלה היו דמעות כאב.
לא יכולתי לדבר. רק לשכב על הדשא ולגנוח
מכאב. "אל תשקר לי. אתה אמרת שאתה נבחר המלחמה." הוא אמר.
רציתי להגיד לו שהוא טועה, ושאני פרש המלחמה. אך הכאב היה רב מדיי. הוא צעד קדימה אליי וכשהיה לגמרי מעליי רטנתי. הוא הרים את הפטיש והנחית אותו עליי, אך משום מה הפטיש לא נחת.
פקחתי את עיניי בכדי לגלות שכף ידי עוצרת את הפטיש מלפגוע בי.
גופי רטט ואיכשהו הכאב נעלם. הבנתי שזה הפרש שחזר לתוכי.
פניו של ג'ון היו מבועתות. הוא הפעיל את משקל גופו קדימה אליי, אך בדחיפה קלה הצלחתי להרחיק אותו ממני לגמרי. הוא התעופף באוויר וכשנחת ארצה הוא הסתובב שלוש פעמים.
קמתי על רגליי והסתכלתי עליו.
"אתה -" הוא התנשף.
"אני פרש המלחמה." הדגשתי. "פרש. לא נבחר. אין לי מושג מה זה אומר להיות נבחר. אבל אני יודע שיש בתוכי פרש ממימד האפוקליפסה."
פניו לפתע קפאו. "מה אתה אמרת?" הוא לקח נשימה והתרומם. "מימד האפוקליפסה?"
הנהנתי בכדי לאשר את דבריו ולקחתי נשימה עמוקה בכדי להחזיר לעצמי את התודעה. לא רציתי להמשיך להיאבק בג'ון, הוא היה חזק מדיי כי הוא שלט בכל כוחותיו בעוד שאני עוד לא יודע עליהם כמעט דבר. רק שהם גורמים לי להיות חזק במיוחד.
"אני מהמימד הנורדי." הוא אמר ולפתע גבותיי התרוממו.
השבתי לו. "אני ביקרתי שם. זאת אומרת, לא לגמרי. אבל הייתי שם. בכפר של גמדים." ואז לפתע נפל לי האסימון. הרמתי את ראשי אליו והתקרבתי כמה צעדים. "אתה חלק מקבוצת נערים הזו שדוק דיבר איתנו עליה."
"דוק?" הוא חייך. "הוא הציל אותי מרעל של איש-זאב."
"איש-זאב?" שאלתי בהפתעה. "אין אנשי-זאב. יש ילדי לילה." השבתי לו במהירות.
הוא הסתכל עליי בתדהמה. "ילדי לילה? על מה אתה מדבר?"
"טוב, זה לא משנה עכשיו. אנחנו מבלבלים אחד את השני במקום לנסות לחשוב לאן ג'ייסון הזה שלך נעלם עם החרב." אמרתי ובדיוק כשסיימתי להגיד את דבריי שמענו רעש שמגיע מהעיירה.
החלפנו מבטים אחד עם השני לפני שהחלטנו לרוץ אל העיירה, לראות מה קרה.
יצא לי לחשוב על כמה דברים מהשיחה שלנו בזמן הריצה חזרה. המחשבה הראשונה שהייתה לי היא; למה הוא לא משגר אותנו לשם חזרה? אבל לא רציתי להגיד לו דבר על זה. העדפתי את הדרך הטבעית והרגילה שלא תגרום לי לכאבי ראש חזקים.
המחשבה השנייה שהייתה לי היא על הילדה הזו עליה הוא דיבר. אסטריד. נראה שהיא הייתה חשובה לו, אולי כמו שלוסי חשובה לי. אולי אפילו יותר. אבל משהו קרה לה, הוא לא היה תוקף אותי ככה פתאום אחרי שניהלנו שיחה נורמלית אלא אם כן אמרתי משהו שעצבן אותו.
היו לי יותר מדיי מחשבות, גם על האלים שהוא אמר לפני שנאבקנו בפעם השנייה. אבל כל המחשבות שלי נקטעו כשראיתי את העיירה. עצרנו בכניסה ליער, שזו הנקודה הכי טובה לתצפת על העיירה ממנה.
היו שלוש מכוניות הפוכות לאורך הכביש ואחת הייתה על השנייה. מכוניות המשטרה מילאו את הרחובות ופינו את האנשים שנסו על נפשם ברחובות העיירה. הם כולם פחדו, חששו לחייהם.
"מה קרה שם?" שאלתי.
"אני לא יודע." ג'ון השיב כשהוא מזועזע לא פחות ממני.
ואז ראינו אותו, הנער לבן השיער הרים את חרב הגורל מעלה ובצורה הזו הראה לנו מה קרה. שער בצבעים כהים, גוונים של סגול ושחור, הסתחרר מאחורי לבן השיער וממנו יצאו עשרות יצורים אפלים ומעוותים, הם היו נראים עשויי צללים כהים וללא גוף מוחשי ופיזי. לבן השיער, ג'ייסון לפי דבריו של ג'ון, עמד על גג של בניין מרוחק יחסית, אך צבע שיערו היה בולט בין כולם. המשטרה החלה לירות לכיוונו כדורים כשהם מנסים לתפוס מחסה, אך הם לא פגעו בו.
היינו צריכים להתקרב בשביל לדעת מה קורה שם בוודאות, אך ניחשתי שהכדורים נעצרו באוויר ונפלו חזרה ארצה.
"מה -" הסתכלתי על ג'ון.
"אני לא יודע." הוא נד בראשו בפחד. "אני לא יודע מה אנחנו הולכים לעשות, כריס קייבל."
~~~~~
פרק שני מתוך שלוש!
מקווה שאתם נהנים עד כה מהקרוס אובר ואשמח שוב לשמוע מה אתם חושבים על האיחוד בין השניים *-*
YOU ARE READING
שלושת הפרשים והילד עם הפטיש
Fantasíaהסיפור שמאחד בין שתי הדמויות כריס קייבל מ"שלושת הפרשים" וג'ון קונור מ"קברים נורדים". הקריאה מומלצת לאחר קריאה של אחת מהסדרות הללו לפחות, בכדי שהעלילה תהיה יותר מובנת. כריס קייבל היה מופתע מהמפגש הזה. פתאום, להיתקל בשני נערים באמצע היום, אחרי שבועיי...
