*קורט קוביין- בן פריי מוצהר, אח של מגנס*
נ.מ. מגנס מן הסתם
עד כה במסע שלנו נצלחתי במשימה לא להקיא. עמדתי להפוך למקצוען של ממש בלא להקיא.
אבל המחשבה לאכול לב דרקון- ועוד הלב המרושע והדוחה של אלדרמן- לא. זה פשוט היה יותר מדי.
כשלתי אל היער והקאתי כל כך הרבה, שכמעט התעלפתי. בשלב מסוים הרגשתי יד על כתפי. אצבעותיו העדינות של אחי הסיטו את שערי אל מאחורי אוזני. הוא לא אמר מילה, רק חיבק אותי. הוא רגיל לזה, נזכרתי. הוא יודע מה ההרגשה להקיא ולהקיא בלי הפסקה. ואז גם הזכרתי לעצמי שזה לא דבר טוב. הקיבה שלי גילתה שלא נשאר לה משהו להקיא. הסתובבתי אל אחי וניגבתי את פי בגב כף היד שלי. "היי," אמרתי. אני מאוד פואטי כשאני מזועזע. קורט שלף ממחטה לבנה ונקייה מכיסו והתחיל לנקות את הפנים שלי במקומות שפיספסתי. הוא עשה את זה הרבה- נכנס למצב רוח מטפל, התייחס אליי כאילו הייתי אחותנו בת השבע ג'ורג'י (ה.כ. זוכרים? כנראה ג'ורג'י בת אפולו, ובגלל שאפולו הוא כאילו פריי בהתגלמותו היוונית אז הם כאילו אחים... אלים אדירים אני נשמעת כמו רעיה. יש לה קטע כזה אם המילה "כאילו", ואז היא צוחקת על עצמה ואומרת, 'כאילו, כאילו, כזה כאילו, כאילו כאילו, כזה כאילו...' והיא יכולה להמשיך שעות אם אני לא עוצרת אותה. אני סוטה מהנושא.) ודיבר אליי בקול רך ומרגיע. איכשהו הוא ידע בדיוק מתי זה מעצבן ומתי זה מרגיע אותי, ולמד לעשות את זה רק כשהוא יודע איך אני אקבל את היחס הזה. או שזה פשוט מזל.
חמוד, הא?
