וואנשוטים של פרסי ג'קסון

פרדריק חולה

וואנשוט -

אנבת':

ישבתי ליד מיטה בבית חולים מתפללת לאתנה שלא ימות. אם כמה שהוא התנהג אלי לא יפה לפעמים זה לא הגיע לו. הוא אהב אותי ואני אותו. ידעתי שהכל באשמתי. בגללי הגיעה מפלצת לבית והחדירה רעל בעורו לפני שהספקתי לאדות אותה. ישבתי שם ובכיתי. "אבא? בבקשה תגיד משהו! אל תמות!" דמעותי נטפו עליו כמו גשם. הרגשתי את האשמה. ירד הלילה ואימי החורגת הגיעה להחליפי בבית החולים. שלא כהרגלה היא לא ירתה לעברי הערה עוקצנית, רק הנהנה בעצב. נסעתי למחנה, כי זה היה המקום היחיד בו יכולתי להרגיש נחמה. כשהגעתי, למרות שהשעה הייתה שתיים בלילה, פייפר ופרסי רצו לעברי. "הוא בסדר? אוי אנבת', אל תרגישי אשמה!" התחילה פייפר לפני שהגיעו אלי אפילו. התחלתי לבכות. "אוי חכמולוגית, אל תבכי! מה מצבו?" פרסי אמר לי. "הו-הוא עוד לא התעורר, יש לו תפרים ותחבושות על כל הרגל, אבל הרופאים אמרו שזה יהיה בסדר." אמרתי להם. "אני כל כך מקווה שלא ימות!" פצחתי שוב בבכי תמרורים. אחרי שלושה ימים אבי עוד לא גילה שום סימן חיים. ישבתי במחנה על הדשא וחשבתי. "היי אנבת'" זה היה ניקו. "הוא-הוא עוד-וד חיי?" היה רעד בקולי. לפני מספר דקות שאלתי את ניקו אם הוא יכול לבדוק אם נשמתו של אבי כבר בשאול ושלא כהרגלו של ניקו הוא ענה בחיוב. "כן אנבת', הוא עוד חיי." אם לא תוכלו לתאר לעצמכם כמה הייתי מאושרת לשמע חמש המילים האלו. אבל שמרתי אל פוקר פייס. "תודה ניקו!" הוא הנהן והלך. במהרה רצתי לתחנת האוטובוס והעליתי על אחד שלקח אותי ישירות לבית החולים. כשנכנסתי לחדר שלו הכרזתי "הוא עוד בחיים!" "איך את יודעת את זה?" שאל אותי רופא שעמד שם ופיקפק בדברי. מן הסתם. "אה, אני יודעת." נעצתי בו מבט והוא חזר לעבודתו. בדקו לו דופק וגילו שהוא אכן חיי. ולמרות שכבר ידעתי זאת חיוך מאושר התפשט על פני כשהודיעו לי את זה. "תודה" אמרתי לעבר השמיים. אבי עכשיו בסדר, חוץ מזה שיש לו צלקת ארוכה על רגלו.

------------------------------------------------------------------

זה קצת מוזר... 

לא נורא, אני מוזרה! ביי!