AIA. איתן קליין

מלאך עם כנפיים שבורות

עוד לילה עבר, מעכתי עוד סיגריה משומשת שנהפכה לפילטר בזכותי. נהייתי רגיל להופעות המאוחרות של הילדה, זה כן הטריד אותי באיזשהוא מובן, אבל היא נהייתה יותר סגורה אפילו מאז הנשיקה.

אני מרגיש רע. אני יודע שעשיתי רע. חשבתי מהלב, או הביצים? או פאקינג שניהם כי הילדה הזו מלאך נטוע בשטן סקסי ואלוהי.

אבל איך הגעתי למצב הזה, אלוהים יודע.. לא הייתי צריך להרחיק אותה ממני יותר. אני יודע אני לא השליח שלה, לא המנטור, או הפסיכולוג בכל ימי שבת שמקבל שמכורת שמנה רק משיחות שלא עוזרות בשיט למישל. אבל זה העניין, זה לא עוזר לה בשיט.

אבל אני אחד שיודע, שלאנשים הכי קשים, יש את הצלקות הכי כואבות.. אני מאמין בילדה בכל הלב המחורבן שלי.

"איפה היא?" קיללתי את האוויר מחטיף עוד מכה לעצמי בתבוסה, הבטתי בשעון הקוקיה היקר במסדרון ביתה.

4:50 .. מילמלתי לעצמי עוד קללה, והרגע שייחלתי בכל ליבי קרה, רעש רשרוש המפתחות שלה ננעץ במנעול והסתובב עד שהדלת נפתחה לקראתי, עמדתי שם מחפש את מבטה.

היא הייתה בבגדים גבוליים, מכנס קצרצר מעור שחור שהפחיד אותי להתבונן יותר מדי בו כדי להבין אילו ידיים מלוכלכות נשמטו מעליו, גופיית בטן דקה שהבליטה את החזה שלא חסר לה, היא התכסה בג'קט בייסיק שחור שכיסה בנוסף את ראשה בכובע.

עייניה המשיכו לנטוף בשלולית שהטביעה את עייניה בשחור, האודם גלש לה עד קו הלחי, שיערה היה נפוח, והיא, המלאך, נהפכה למלאך שנפגע בכנפיו.

זו לא הייתה אותו מישל. שלחתי יד בלי היסוס, לא חששתי מתגובתה, לא ראיתי בעיינים את הזיקוקים המזדיינים שהתפוצצו שהעור של שנינו נצמד, משכתי אותה לגינה המרווחת, היא התיישבה כשהורתי לה על הספת נוי.

כל גופה רעד.. ושפתייה החלו לנסות בחוסר הצלחה להוציא מילים שהתבטאו ב"א...ה...ג..ה..".

התכופפתי לעברה ויידיה נתקפו אימה מלגעת בתה החם, שילבתי את יידי על התה ואז צירפתי את יידה כשהתקרבתי בעדינות לפייה ונתתי לה לשתות ממנו.

היא עדיין המשיכה לרעוד למוות. עייניה לא הפסיקו בבכי חירשי. חלצתי את הסוודר העבה בעודי נשאר עם טי שרט רגילה והלבשתי אותו עלייה, נצמדתי לשבת קרוב אלייה שבפעם הראשונה ראשה נפרק אליי בקלילות.

"מה קרה מישל?" לחשתי משמיט את הכובע העבה שלה ומלטף את שיערה ברוך שהטיב לה.

"אני לא התכוונתי...איתן. אני נשבעת.. לא ידעתי. לא רציתי. אפילו צעקתי מספיק כמה פעמים! אבל.." היא גימגמה כשצירפתי יד למחות את הדמעות שהכבידו על לבי.

"אבל?" קולי התאפק לא לרעוד. הבשורה הכי איומה שייכלתי לשמוע והיה קשה לי שלמוע יצאה מפייה, "הם עשו זאת בכוח, הם היו כמה, מיציאה לילית, הם רצחו אותי, רצחו לי את הלב, הנשמה שלי זעקה להם להפסיק... אבל הם רק הגבירו והאיצו...וה...." איגרפתי אגרוף להתנופף באוויר בכעס משגע. לא ייכלתי לשמוע עוד שלחתי אצבע על שפתייה הרכות שהשתיקו את קולה.