ג'ון ג'ונגקוק זוכר עד יום זה את קים טאהיונג.
שהתחברו בפארק הסמוך לבית ספרם היסודי ביום אביבי פורח אחרי שעות הלימודים.
טאהיונג תמיד היה לבד. חברי כתתו בריינו אותו יום יום על היותו נשי, מלבד הבנות שהתלהבו מכך.
ג'ונגקוק היה בטוח שטאהיונג ילדה, ורצה לחב...
כשג'ונגקוק היה עוד ילד קטן, בבית הספר היסודי, הוא נהג ללכת לפארק השעשועים הסמוך לאגם. הוא זכר את המגלשות הצבעוניות, את ארגז החול הגדול, את הקרוסלה שהתעקמה מרוב סיבובים חזקים, ואת הנדנדות שעליהן קשרו ילדות פרחים. אבל יותר מכל, הוא זוכר את טאהיונג. קים טאהיונג.
בכל פעם שהיה משחק ביהירות על מתקני הפארק, או מתרוצץ ומטפס בין העצים, הוא היה מבחין בה. היא הייתה יושבת על שפת האגם התכול. מדי פעם אוחזת באבנים קטנות וזורקת אותן לעומק המים. שיערה הכהה והארוך היה מתנופף עם כל תנועה של הרוח הנושבת. בעיניה בלטו ניצוצות מהשמש שהשתקפה על האגם, היא הייתה יפהפייה. בכל יום שג'ונגקוק שיחק בפארק עם חברים היה בוהה בה רגעים ארוכים ואז מיהר לנער את מחשבותיו בהחלטה לגשת אליה. אבל היסס, ובסופו של דבר סירב להתקרב.
היה זה אמצע האביב, עצי פריחת הדובדבן בשיאם, הטירו עלי כותרת ופרחים ורודים, בהירים ורכים. גם ביום הזה הוא היה בפארק, והבחין בילדה היפה שיושבת על שפת האגם. ביום הורוד והבהיר הזה הוא החליט שחייב לגשת אליה. "שלום!" הוא קרא לעברה בגמגום, מהסס מעט ומפקפק בכישורי החברה שלו עם בנות. הוא עדיין היה מאחוריה, ורחוק בכמה צעדים. היא הסתובבה, מבטה היה ריקני. בלי לחכות יותר מדי הילד שהיה להוט להכירה החליט להציג את עצמו בפניה, בנימוס. "אני ג'ונגקוק. ג'ון ג'ונגקוק." הוא חייך במבוכה. "קים טאהיונג." היא השיבה את שמה וסובבה את ראשה בחזרה להתבונן באגם. "טאהיונג, אני יכול לשבת לידך?" לחייו האדימו. הוא התרגש שהצליח לגשת אליה סוף סוף. היא לא ענתה לו. רק הייתה מופתעת מזה שקרא לה בלשון נקבה... "אני לא..." היא מלמלה בקול שקט שלא היה אפשר לשמוע. "מה אמרת?" ג'ונגקוק התיישב לידה כדי לשמוע טוב יותר. היא נדנדה בראשה לשלילה. "כלום".
טאהיונג הוא ילד. שיערו ארוך ומגיע עד אמצע גבו, פניו נשיות. הילדים בכיתתו שידעו על עצם היותו בן התאכזרו וצחקו עליו, אפילו משכו בשיערו וזרקו לעברו כדורי נייר עם כיתובים מעליבים. לעומת הלעג שספג מהבנים בכתה, הילדות הגנו עליו והתלהבו ממנו. הן היו משחקות לו בשיער כל יום, קולעות צמות ומסרקות אותו. הוא סבל את ההצקות של הילדים רק מסיבה אחת- הוא אהב את השיער שלו ככה, ואהב שהבנות עושות לו תסרוקות. הוא אפילו אהב לגנוב לאמו את השפתונים ולטפוח על שפתיו כדי לתת להן מראה בוהק וצבע כהה יותר. הוא בחן את ג'ונגקוק וראה שמדי בית ספרו שונים, מכך הבין שהוא לומד בבית ספר אחר. הוא קפץ על השקר בהבנה שזו ההזדמנות שלו להכיר חבר שהוא בן בלי שיציק לו ויצחק עליו. הוא החליט להמשיך ולדהור על השקר כאילו הוא אמת.
"אני רואה אותך כאן לבד כמעט כל יום, תמיד תהיתי אם אוכל להצטרף." "אתה יכול." טאהיונג מלמל ואסף אבנים מסביבו. "אז...למה את תמיד לבד?" לאחר ששאל את השאלה הזו הבין שאולי היה מוטב לשמור אותה לעצמו, אבל כבר היה מאוחר מדי. "אין לי חברים." הוא ענה בישירות. ג'ונגקוק בהה בה בפרצוף מופתע. "מה זאת אומרת?" שאל. "אין לי חברים." היא חזרה על מילותיה באותה ההבעה ובאותו הטון בעודה מסדרת את האבנים שאספה על הדשא הירוק והלח. "כן, אבל למה?" הוא המשיך עם השאלות. "אף אחד לא רוצה לשחק או להיות איתי. אבל זה בסדר מבחינתי." ג'ונגקוק התקשה להבין מה טאהיונג באמת מרגיש. הוא היה חסר הבעה ודיבר בשקט, בקול רך. "אני רוצה לשחק איתך!" ג'ונגקוק מיהר לקום והסתכל עליו, הושיט ידו כדי לעזור לו לקום. "בואי, אני מבטיח לך שנהנה, אני אהיה חבר שלך!" הוא חייך חיוך רחב. טאהיונג בהה למעלה לעברו, פיו היה מעט פתוח בהפתעה. הוא היסס מעט אבל אז חייך והושיט את ידו, אחז בשל ג'ונגקוק וקם. ג'ונגקוק התחיל לרוץ וטאהיונג נסחב אחריו בבהלה, כמעט נופל. "אל תרוץ!" טאהיונג הרים את קולו. ג'ונגקוק כמובן צחק והמשיך לרוץ, אוחז בידו של השני שאחריו, מנסה להדביק את הקצב. הייתה אבן גדולה בדרך, ג'ונגקוק בדיוק רץ לאחור. "תזהר!" טאהיונג צעק וג'ונגקוק מעד על האבן, ידיהם עדיין אחוזות מה שגרם לטאהיונג להימשך וליפול מיד אחריו. הם התרסקו על הדשא הרך כשטאהיונג מעל ג'ונגקוק. "אחח..." הוא מלמל בכאב."סליחה." טאהיונג גמגם בביישנות וניסה לקום ממנו. ג'ונגקוק התחיל להתפקע מצחוק וטאהיונג לא יכל שלא להידבק בצחוק המתוק ולהיכנע מיד אחריו. הוא התגלגל לצד חברו החדש על הדשא ושניהם התנשפו בניסיון להסדיר את נשימתם. "רוצה לשחק במתקנים?" ג'ונגקוק התרומם לישיבה אחרי מספר דקות שקטות בהן צברו אנרגיה חזרה. טאהיונג הנהן בראשו והם קמו יחד. הם התחילו מהמגלשות. ג'ונגקוק חיכה למטה וטאהיונג עלה למעלה, יושב בתחילת צינור הפלסטיק הגדול והחלקלק. "תתגלשי!" ג'ונגקוק טפח על הפלסטיק. טאהיונג הצמיד את רגליו והזיז את ישבנו כמו פינגווין כדי להחליק במורד המגלשה. ג'ונגקוק צחק ופרס את ידיו, תופס את טאהיונג שהתגלש לעברו במהירות. הם נפלו שוב על הרצפה אחרי שהתנגשו. הם עברו לנדנדות, לקחו תנופה אחורה והתחילו להתנדנד, הרימו רגליים קדימה וקיפלו אחורה, תפסו קצב אחיד ונתנו לרוח האביבית הנעימה ללטף את פניהם. "בואי נעשה תחרות מי קופץ רחוק יותר! שלוש...ארבע...ו!!!" שניהם קפצו. ג'ונגקוק הגיע רחוק יותר והסתובב לעבר טאהיונג, מרים את ידיו בתנועות ניצחון. הוא התחיל לרדוף אחריו בסירוב לקבל את הפסדו. התחנה הבאה הייתה הקרוסלה "מי שנכנע ראשון מפסיד!" ג'ונגקוק צעק ואחז במרכז, מתחיל לסובב. הקרוסלה חרקה מחוזק הסיבובים עד שהם לא יכלו יותר ועצרו. הם ירדו מסוחררים והלכו עקום כמו שיכורים לעבר טיפוס החבלים וממנו למנהרה המפותלת שמובילה למגלשות שונות. ברדת השמש היה כבר מאוחר ושניהם היו צריכים לחזור הביתה. "טאהיונג! היה לי איתך היום. כל כך שאני לא רוצה לעזוב!" 'הלוואי והיום לא היה נגמר' שניהם חשבו לעצמם, ודרכיהם נפרדו, כל אחד לביתו.
זו הייתה תחילתה של חברות נפלאה. בכל יום, גם בחופשות, באותה השעה, נפגשו בפארק שהפך למקום האהוב עליהם. מיהרו השניים לפארק כדי לשחק אחד עם השני. ג'ונגקוק הרגיש בזבוז על כל יום שלא ניגש אל טאהיונג, אבל באותו זמן הרגיש סיפוק ענקי שכן עשה זאת בסופו של דבר.
ימים חמים הגיעו, חם מידי בכדי לשחק. "מה דעתך שניכנס לאגם?" ג'ונגקוק שאל בציפייה לתשובה חיובית בהתרגשות, אבל לפני שטאהיונג הספיק לענות ג'ונגקוק הוריד את החולצה ואת הנעליים והגרביים וקפץ לעבר האגם, נכנס בהדרגה "המים קרייים!" הוא צעק והתהלך באיזור הרדוד והסתובב סביב עצמו הכניס את גופו עמוק יותר בכל פעם כדי להתרגל לקור. ג'ונגקוק בהה בטאהיונג והוא בהה חזרה בלחץ. "מ-מה?" ג'ונגקוק בתשובה השפריץ עליו. "היי!!" הוא ניסה להגן על עצמו עם הידיים. "כנס!" ג'ונגקוק השפריץ עליו שוב. טאהיונג הוריד נעליים וגרביים ונכנס פנימה עם החולצה, מתחיל להשפריץ על האחר בחזרה. "נקמה?!" ג'ונגקוק צחק ובכך פתחו במלחמת השפרצות.
לא רק ימים חמים, ימים קרים הגיעו גם הם. וכשטיפות הגשם כיסו את הרחובות והכבישים, הם התחבאו במגלשות כמבצר והעבירו את הזמן עד שהגשם יגמר. באחד מהימים הגשומים הם חזרו הביתה צד לצד, כל אחד אחז במטרייה שלו. ג'ונגקוק ליווה את טאהיונג לכיוון הבית כדי שיהיה להם קצת יותר זמן ביחד. ג'ונגקוק וטאהיונג חברים כבר שנה. הם למדו להכיר אחד את השני. הם צחקו הרבה, דיברו, חלקו הרבה. למשל: סיפורים, בדיחות, תחביבים, מוזיקה וגם דברים פיזיים כמו אוכל, חטיפים וממתקים. טאהיונג התכוון להמשיך לבדו לכיוון הבית. ג'ונגקוק עצר אותו ואחז בידו. "חכי!" "אני רוצה להגיד לך משהו." הוא הוסיף. טאהיונג הסתובב אליו והקשיב."אנחנו חברים כבר הרבה זמן, אני תמיד נהנה איתך ורוצה שתמיד נהיה ביחד. אני חושב שאת מדהימה ואני-" ג'ונגקוק לקח נשימה עמוקה. "אני מחבב אותך." טאהיונג השפיל את מבטו והתרחק. "טאהיונג...?" הוא קרא בשמו וניסה להתקרב חזרה, אבל טאהיונג רץ ועזב, אפילו בלי להגיד להתראות. וזו הפעם האחרונה שדרכיהם נפרדו.
ביום שלמחרת אחרי שעות הלימודים ג'ונגקוק מיהר לפארק כמו תמיד. אבל הוא לא ראה את טאהיונג שם. הוא חיפש בכל מקום. "איפה את..." הוא מלמל באכזבה. גם ביום שאחרי, וזה שאחריו היא לא הייתה שם, וכשחלפו שבועיים ג'ונגקוק הבין שהוא לא יראה אותה יותר. מה שנשאר לו היה התמונה של טאהיונג שצילם מספר המחזור, שהם הראו אחד לשני בסוף השנה. כך, נגמרה אהבתו הראשונה של ג'ונגקוק בן ה10.
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
