Joi the loser

כשעניתי תשובה נכונה בשיעור אזרחות והילדה מולי אמרה את התשובה אחרי שהמורה לא שמעה אותי ובמקום לסתום את הפה מחאתי כפיים וצעקתי לה כל הכבוד.
          social anxiety fears me

טיוטה ראשונה: הו, הנה ספר חמוד על גיבורי על ולוחמי צדק! ויש בו זוגות חמודים!
          
          טיוטה שניה: הממשלה שולטת בידע של האזרחים ומשאירה אף ברירה אלא לפתור בעיות ע"י אלימות או דרכים לא חוקיות ומעלימה עין כשהדברים עובדים לטובתה.

המורה שלי למתמטיקה>>כולם

להתכונן למתכונת בספרות ולהבין שאת מכירה את כל החומר אבל לא ידעת שיש לזה שם זו חוויה משותפת לכל הסופרים או רק אני?

Ah yes, the constant fight in my head between the need for accessibility aids vs. my Ego

לפעמים להיות סופרת אומר לבלות את הצהריים במחקר על כדורעף, לפעמים זה אומר לכתוב מעל 1K מילים לסיפור רקע מרגש, ולפעמים זה אומר לשכוח מהסיפור ולהתחיל פרויקט אחר לגמרי

הייי!
          איפה הספרים של צל בלילה?
          אני לא רואה אותם...

יש לי סבילות די גבוהה לכאב. מדדים של דירוג שלו מ1-10 לא ממש עובדים בשבילי.
          מצד אחד זה כואב כל כך שאני בוכה, מצד שני זה לא כזה מפריע לי לאכול את המק אנד צ'יז תוך כדי.

באופן אירוני, מכל המקצועות ששקלתי ורציתי להיות, מעולם לא רציתי להיות סופרת.
          מבחינתי לכתוב ספרים היה יותר מתחביב, אבל גם לא קריירה. הכתיבה זאת הבריחה שלי מהעולם. הדבר היחיד שאי אפשר לגעת בו. זה העולם הקטן בתוך הראש שלי שמתעורר לחיים. אלה המילים על הדף שהן ראיות לכך שהדימיון שלי מסוגל ליצור.
          אם אני בודדה, אני כותבת. אם אני שמחה, אני כותבת. אם אני עייפה, אני כותבת. אם אני אנרגטית, אני כותבת. אם סתם עוברת עליי תקופה לא משהו, אני כותבת.
          אם זה בזריחה או באמצע הלילה, אם זה בחדר שלי או באמצע מסיבה - זאת רק אני והמחברת הקטנה שלי. והמחשב הנייח שלי. ועט המזל שלי. ואף אדם אחר לא יהרוס לי את זה.

אני בחיים! כולם בסדר?