AVITAL HANA

הי אני רוצה לשאול אותך לגבי הסיפור שלך של ויקוק אולי זה ישמע מוזר אבל מה השיפים שם?

וואטפד שואל אותי וואט איז און מיי מינד..
          אז אני רק רוצה לומר לכם צודה רבה על 50 עוקבים! באמת שמאז שנכנסתי לוואטפד והתחלתי לכתוב סיפורים לא ידעתי אם זה יקבל הערכה וכל עוקב אומר כל כך הרבה בשבילי, כי אתם לא תעקבו אחרי מישהו משעמם אז..
          תודהההה!! אני מקווה שתהיו מרוצים ושאני אכתוב סיפורים שיעניינו אתכם וימתחו אתכם ואני אתעלל בכם ככה שתהיו במתח ורק אני דע מה הולך לקרות (אימוגי דביל) 
          טוב אני משתעשעת כאן לעצמי כמעט אבל באמת תודה❤️❤️

היי, התחלתי את הסיפור ויקוק שלך והוא ממש ממש טוב! אבל הפסקתי כי אני ממש לא אוהבת את השיפ סורי אבל את כותבת מעולה!!!

שלום לך,
          לעקוב אחרייך?
          כתבתי שכן,אבל עכשיו אין לי חשק...
          שיקרתי בקבוצה.
          תאכלי תסביך.

אוקי אני באמת בשוק שיש לי עוקבים..
          וכן זה לא כזה הרבה אבל כל עוקב שנוסף אני לא מפסיקה להתלהב שבוע אז תחשבו כמה שבועות התלהבתי בזכותכם.. 
          תודה❤❤❤

יווו אביטל זאת מאקוק אני לא נושמתת היי

היי, אמרת שאת לא יודעת איך להיכנס לפרטי אז רק רציתי לשאול אם ראית ששלחתי לך את הקישור שם. אם את לא מצליחה להיכנס איכשהו, יש מקום אחר שאוכל לשלוח לך את הקישור לכריכה?

היי לך, אשמח אם תקראי את ספר שלי
          תודה מראש❤️
          https://my.w.tt/lBy3b5jX9X

רוח שורקת זה לא משהו בילתי שגרתי.
          והיא שרקה,
          מפריעה לי להבחין בקול הכמעט בילתי נשמע.
          כשהבחנתי,
          הלב שלי קפץ.
          לא. זה פשוט לא יכול לקרות.
          והוא לא הפסיק.
          עמדתי במטבח, מול הכיור ובלי שום כוונה לעתיד שהוא יותר משניה, או שתיים.
          עיני פעורות, מביטות הלוך ושוב מדודתי לאחותי, שתיהן אינן בטוחות מה ראוי לעשות כעת.
          עוד המון צוהל של בני משפחה, יושבים על הספה וחלקם על השולחן. בית של סבתא.
          התכווצנו לנו בפינה. הרי מה כבר יש לעשות בבית גדול ורחב כל בך בלי ממ"ד? 
          עם דודה שאוחזת בכיסא הגלגלים של דודה אחרת, נתמכת. איך נתמודד עם זה?
          ילד קטן שאוחז בי בפחד ועיניו פעורות בלי שאפילו ידע, גורם לי להסתיר את רגשותי ולאחוז בו בעדינות תומכת. הוא ילד טוב, אז למה?
          ברוך דיין האמת, אחותי אומרת ואני פוערת עיניים. זאת תנועה שהתרגלתי לעשות היום, ככה שכבר לא כואבות לי העיניים כשאני עושה את זה.
          אבא של גיסי מת.
          בבקשה, לא.
          הקול שיוצא ממני חנוק וצלול, מעיד על כך שאני בסערת רגשות.
          אני לא יודעת אם אני מפחדת או עצובה.
          עוד לא הספקתי להתאבל על המסכנות שלי וכבר דבר נוסף מעיק. למה?
          אני זוכרת אותו,
          אני זוכרת אדם שזוף, כמעט שחור, שכשראיתי אותו רק עם גופיה התפלאתי מלובן עורו.
          כשהייתי חוזרת מבית הספר הייתי רואה אותו, הוא תמיד היה מסתכל לשמים, כאילו מחפש שם משהו, או אולי מרגיש שייך..?
          כשראה אותי פעם מצחקקת עם חבורת בנים לא מהימנים הוא ניגש אלי. באותו רגע הובכתי, הסמקתי כל כך, למה תמיד מגלים אותי במעשיי הנלוזים בפעם הראשונה שזה קורה? 
          אבל הוא בדרכו העדינה הסביר, ואני הבנתי, וגם אם לא הפנמתי לגמרי, אהבתי את זה.
          אהבתי שהיה לו אכפת למרות שאני רק קרובה רחוקה, אפילו שאין קשר בדם.
          הייתי שמחה לראות אותו כשחזרתי מהעבודה והוא כבר לא ראה אותי, החולי שלו השפיעה עליו אבל הוא עדיין הלך ברגליו.
          הייתי צועקת קרוב אליו עד שהיה שומע אותי ומחייכת עם שלום נימוסי. גם אם לא ידע, השפעתו על חיי היא רבה. במעט שעשה, הוא נתן לי להבין את מקומי, את מעשיי, ואיך אני צריכה להשתפר.
          אני רוצה לעלות לשמים ולהחזיר את הנשמה שלו לפה בכוח, אבל זה בטח מה שטוב לו. אני מאמינה בזה. וההבנה הזאת יכולה להעלות לי חיוך קטן בקצה השפתיים.
          קטן, אבל חיוך.
          ת.נ.צ.ב.ה

תודה על העוקבבב❤
          מאוד נחמד מצידךך ^^
          וכנראה שאני אתחיל לקרוא את מעט את הסיפורים שלך כי הם פאקינג ויהופ :))