אני מרגישה שאין לי מילים בכלל לתאר מה אני מרגישה כרגע. כל שניה שאני רק חושבת עליו אני מתחילה לבכות.
ליאם היה חלק מאוד גדול מהחיים שלי ובכלל הבנים בפרט, והמחשבה שהוא כבר לא כאן הורגת אותי מבפנים.
אני מרגישה שאני בחיים לא אעכל את זה, אני פשוט אלמד לחיות עם זה וזה כל כך כואב לי.
כואב לי, כואב לי לדעת שהוא החליט לעשות את זה כנראה כי החליט שמספיק לו, שהוא הגיע למצב שהוא מרגיש כל כך לבד ושזה הפיתרון שלו.
זאת לא הדרך, זאת אף פעם לא הדרך!
המקום הבטוח שלנו הרגיש כבר לא בטוח במקום הבטוח שלו כי הוא נהפך לגיהנום עבורו, והלוואי והיום הזה היה נגמר אחרת.
הלוואי ולפחות זה היה נגמר כשהוא שמח או במצב טוב יותר. ציפיתי לשמוע דבר כזה עוד שנים, לא השנה זה בטוח.
אני שבורה, אבל אני רוצה להזכיר שאנחנו צריכים וצריכות להישאר חזקים.
אנחנו לגמרי צריכים זמן לעכל ולהבין את כל המצב, אבל אנחנו צריכים להישאר חזקים בשביל הבנים ובמיוחד בשביל הבריאות הנפשית שלנו, זה חשוב. אני יודעת שזה יכול להיות קשה אבל אסור לנו לשקוע לתוך זה, אני תמיד פה אם אתם צריכים מישהו לדבר איתו❤️❤️
