אני כותבת בשם בדוי, ומקדישה את הסיפורים שאני מפרסמת כאן לכל מלמדיי. אנשים, נשים שלימדו אותי והדריכו אותי. לא לימדתם אותי בשביל לזכות בתהילה, או הקדשה  בוואטפד, ואפילו לא בגלל שהייתם אמורים לקבל על זה שכר. לימדתם כי אהבתם אותי. כי היה לכם איכפת. 

אהובי היקר, האחד בעולם, אתה הכל בשבילי, הבית  והמסע. הקרקע היציבה ליצירה שלי. 

קוראים יקרים, אני זוכרת את עצמי מגיל עשר כותבת יומנים. נהנית  מכל שניה. מלטשת את יכולות הכתיבה, כדי שיניחו את דעתי ויקרבו אותי להבנה של מציאות חיי. המקצוע שבו עסקתי לא קשור לכך. השנים עברו, החיים הם מה שקורה גם אם מתכננים וגם אם לא. אני שמחה שנוצר מצב שבו, בגיל אמצע החיים, יכולתי להקדיש את מיטב שעותיי לעיסוק האהוב, לקום כל בוקר בשיא המרץ ולגשת למחשב. 
בשבילי הכתיבה היא אישית. פרטית. אני חוסכת מכם את הקטעים המשעממים והברורים מאליהם, הכתיבה שלי חשופה לחלוטין וגם אם היא לא אוטוביוגרפיה משום הבט שהוא, אין צורך שמישהו יזהה אותי בדרך למכולת.