אני אתעלם ממך כל כך חזק, עד כדי כך שאתה תתחיל לפקפק בעצם היותך קיים. אני לא אצעק, לא אבכה ולא אבזבז אפילו חלקיק של זעם על הנוכחות שלך. המבט שלי יעבור דרכך כאילו היית אוויר דליל, כאילו המקום שבו אתה עומד הוא חלל ריק שנפער במרכז החדר. אתה תדבר, והמילים שלך יפלו על הרצפה בדממה מוחלטת, ללא הד, ללא תגובה, כאילו הקול שלך מעולם לא עזב את הגרון.
אתה תנסה להרעיש, להכאיב, לעורר בי ולו זיק של תגובה, רק כדי להרגיש שאתה עדיין משאיר חותם בעולם שלי. אבל אני אבנה סביבי חומה של אדישות שום דבר לא יוכל לחדור. בשבילי, אתה תהפוך לרוח רפאים שרודפת מסדרונות ריקים, מישהו שפעם הכרתי והיום הוא אפילו לא זיכרון מטריד. אני אשכיח אותך מתוך המחשבות שלי בכזו יסודיות, שאתה תסתכל במראה ותתהה אם הדמות שמשתקפת שם היא בכלל אמיתית, או שמא היא רק פרי דמיונך.
הענישה הכי גדולה היא לא שנאה, כי שנאה היא עדיין רגש, ורגש הוא קשר. הענישה שלי היא חוסר קיום. אני אמחוק את השם שלך מהלקסיקון שלי ואת הריח שלך מהחדר, עד שלא יישאר ממך אפילו צל. אתה תסתובב סביבי, נואש למבט אחד שיאשר שאתה כאן, אבל העיניים שלי יישארו קרות ורחוקות, מתמקדות באופק שבו אתה לא קיים. בסוף אתה תבין שההתעלמות שלי היא לא רק שתיקה, היא פסק דין שמוציא אותך מהעולם שלי לנצח.
אל תטעה לחשוב שזה קשה לי. ברגע שהחלטתי לוותר עליך, ויתרתי גם על הכאב שגרמת לי. אני לא מחזיקה טינה, אני פשוט מחזיקה ריק. ובתוך הריק הזה, אין מקום לשניים. אז תמשיך לצעוד, תמשיך לדבר, אבל תדע שבעולם שאני בונה לעצמי עכשיו, אתה מעולם לא היית, ואתה לעולם לא תהיה.
https://www.wattpad.com/story/409629678
