שפל חדש, נקודת שפל חשדה. אני שוקעת מתבוססת בצער. מקלפת מעליי את הזיופים. שותפת את הדמעות המלאכותיות יחד עם האיפור והשיער החדש. בוהה בשכבת הפטושופ המולבשת על גבי כיעור של איפור. הכל חלק שטוח, ללא אופי ללא קמטים ללא כאב. משתית טרור וכאב באנשים אחרים שלא יודעים על אותו זיוף, מבלף לבנות החולמות להיות בדיוק כך. פלקט מזיוף, עליו מציירים ומקשטים בפילטרים. בלי אשיות בלי לב בלי נשמע.
אני רוצה לצעוק. לחשוף את האמת, ומנגד אני פשוט יושבת על כיסא פלסטיק קר ובוהה בתילתול המוחלק לו לאיטו, בחוסר שלמות שמעוצבת לדמות שיטחית ברצ'ית מזויפת, לא שלמה. בלי דמעות בלי כאב, כמו רובוט אני פועלת, זזה ממקום למקום מחייכת שצריך לא זזה כשכך התבקשתי. שם ולא שם. כי למי זה בכלל משנה