@spidergirel ולפעמים הכל ביחד.
הייתי ילדה טובה, סך הכל.
נפלתי ונקרע לי המכנסיים? הן היו צוחקות על זה ואז אומרות "זה גם ככה לא התאים לך. את שמנה מכדי ללבוש את זה." אז הייתי לובשת משהו אחר. כל חלק וחלק מהאישיות שלי והביטחון העצמי שלי נזרקו לפח. התחלתי להעתיק הכל. היא לבשה ג׳ינס שחור? גם אני. הייתי עושה הכל רק כדי שהמבט המזלזל והמילים המכוערות אך מוכרות יפסיקו.
ועוד משהו מזעזע, למורים לא היה אכפת. המחנכת שלי אז ראתה הכל, אמרה לי שתדבר איתן אבל זה מעולם לא קרה. ואני לא התלוננתי. בכלל. יש לי פצע סגול על היד? אני אלבש חולצה ארוכה. אני לא יודעת איך הצלחתי. אבל הייתי שקטה. הדבר היחיד שהייתי עושה זה לחפש נחמה בספרים. להרגיש את החמימות הזאת בחזה כשהוא אומר "אני אוהב אותך" או שהם מאושרים. זה הדבר הכי קרוב לאושר שהיה לי. כן. אני מתה על המשפחה שלי ואסירת תודה שהם היו שם. אבל הם לא יכלו לעשות כלום.
אם הם היו מספרים להורים שלהן על מה שהן היו עושות אני בטוחה שהייתי מכחישה. מנסה למנוע מהן להרגיש רע. לא רוצה שההורים שלהם יכעסו עליהן.
אני יודעת שחפרתי הרבה אבל זה מרגיש לספר. את לא חייבת לקרוא את זה אבל משחרר לכתוב את זה.
הייתי כל כך צעירה אז. אני עדיין צעירה. יש אנשים שיגידו יותר מדי צעירה לכל החרא הזה. עברתי כמה פעמים בית ספר. אבל הכל חוזר על עצמו. פחות גרוע מקודם אבל עדיין. אין לי ביטחון עצמי, אני לא בטוחה מי אני ומה ממני הוא רק העתקה.
אני עכשיו. מכורה לספרים. אני לא בטוחה שזה בריא. כי אני לא מפסיקה לקרוא. רק כדי להרגיש את החמימות הזאת בחזה. אני מרגישה שאני תלויה בספרים. אם לא אקרא, אהיה אומללה. יכול להיות שאני דרמטית. אבל ככה אני מרגישה.
יש המשך אבל אני אעצור עכשיו. חפרתי יותר מדי. סורי!