עיר של גיבורים

פרק 23 - שמונה עשרה שנה קודם לכן

"זה לא יכול להיות." הכרזתי. הסתכלתי לכל אחד ואחד מהאנשים שבחדר הדיונים בעיניים. "האיש הזה שאנחנו דנים עליו, לא יכול להיות שתפסקו להכניס אותו לכלא. בבירור השני, זה עם העורך דין היקר יותר, הוא האשם. אני מרגיש שאתם רוצים לעבור נושא!"
הם התנועעו בחוסר נוחות. אף אחד בממשלה לא אהב את ההזכרים לכח העל שלי. זה הפך אותם לפגיעים. רומפסקן -המבוגר ביותר בחבורה- הניח יד ידידותית על כתפי וניווט אותי החוצה בתנועות קטנות. "מלסקי, אתה עוד צעיר. רק בן עשרים וחמש, כל העולם עוד נפרס לפניך. אז למה אתה נכנס בכזאת רצינות לשטויות כמו אלה? האשם השני הוא תומך נלהב בטיפוח הגנים בעיר. זה יהיה חבל אם תהיה לנו עיר לא מטופחת, ממ?"
הורדתי את זרועו בעדינות. "רומפסקן, זה פשוט לא בסדר. אבל אני מניח שהפעם אאלץ לסתום, כי אתם הרוב בנושא." צעיר בלונדיני התנגש בכתפי ונכנס לחדר הדיונים שבדיוק עזבתי בלי להעיף בי אפילו מבט. זיהיתי אותו כמרק, הבן הבכור של ראש הממשלה הנוכחי וכוכב עולה בממשלה.
"יש עכשיו איזו ישיבה חשובה?" שאלתי בהרמת גבות.
רומפסקן פכר את אצבעותיו בעצבנות. "כן, זה לדרג הגבוה בלבד. יודע מה, זאת גם ככה אחת הפגישות האחרונות להיום, למה שלא תשתחרר כבר עכשיו? קח לך קצת זמן לחלק אוכל לעניים או כל דבר אחר שאתה עושה בזמנך החופשי." כבר פתחתי את פי להתווכח, אבל בדיוק באותו הרגע המזכירה קמה ממקומה להשקות את אחד הצמחים וקרצה לי בשובבות. בלעתי את רוקי בכבדות. "יודע מה, אולי אתה צודק." הסכמתי והתקדמתי אל העמדה של פּריספן. תפסתי בלחייה ונישקתי אותה בלהט.
"רֶעִי, אנשים מסתכלים!" נזפה בי בזמן שפניה מאדימות. "אז מה? אני בסך הכל מנשק את אישתי היפהפייה" אמרתי בתמימות מעושה. היא ציחקקה וחבטה בחזי. "לא עכשיו, אנחנו בעבודה!"
"האמת שבדיוק שיחררו אותי. ככה שרק את זאת שצריכה להתבייש בעצמה." קרצתי ורכנתי לנשק אותה שוב כשחסמה אותי בעצבנות. "אני בעבודה!" הזכירה לי ושידלה את אחד הצמחים בעזרת כמה תנועות מפרק זורמות לפרוח. היא הושיטה לי את הפרח שיצרה ונאנחה. "בסדר, אני אצא להפסקה קצרה."
יצאנו אל מחוץ לבניין וכרכתי את שיערה הגולש לקרוקס מרושל, תוקע בתוכו את הפרח. "יפה לך" אמרתי, מרגיש איך חיוך דבילי נמרח על פני. "אתה כמו ילד קטן" התלוננה, אבל חזרה להסמיק. החוותי קידה מגוכחת. "הגבירה."
היא ציחקקה שוב. "רק שלא ישמעו אותך שם בפנים, יגידו שהתהילה עוד תעלה לי לראש."
הרצנתי. "שוב הם סירבו לבקשה לקידום?"
היא הנהנה ונאנחה בתסכול. "לא נותנים לי להיות יותר ממזכירה כי לטענתם לסדר פרוטוקולים ולשמור על הצמחים רעננים במשרד זה מספיק בהחלט למצמיחה כמוני."
חיבקתי אותה. "אל תדאגי, בדיוק את זה אני פה לשנות. את תראי, עוד כמה שנים יהיה פה טוב יותר."
נשקתי לצווארה והיא נאנחה שוב. "כן, אה? אם ככה חבל שאנחנו עוד לא שם. רעי מלסקי, זה שם שלא ישכחו עוד הרבה זמן... ועכשיו אני באמת צריכה לחזור למשרד, אחרת גם את התפקיד הזה מי יודע אם יתנו" היא התנתקה ממני ונבלעה בתוך הבניין.
שעה חופשית... נזכרתי בהמלצתו של רומפסקן וצעדתי לאיטי למאפיה הקרובה. קניתי שם כמה מאפי גורילה מסורתיים למרות שחג הבבון רק התחיל להתקרב. לזכר הימים ההם, ששקית מאפים נדמתה להון. אחזתי בארנקי בהקלה. ימים שלא יחזרו.
עם המאפים ביד שרקתי והתקדמתי אל מפעל המתכת שאריון עבד בו.