עיר של גיבורים

פרק 7 - טס

זאת הייתה הרגשה טובה לחזור לבגדים של עצמי. השמלה הקייצית לפחות לא ניסתה לחנוק אותי בכפלים מוזרים. מיששתי את הבד הסגול והאוורירי. כשקניתי אותה שנה שעברה המוכר אמר שהייתה שייכת לאישה שנדקרה למוות על ידי בעל בוגדני, והסיפור קנה אותי. השמלה השניה שמכר, עם קרעי הסכין, עלתה כפול. האם הייתי צריכה להתבייש? לא! אז למה פתאום הרגשתי רע עם העניין? למה לא הפסקתי לדמיין את רנה נגעלת כשמגלה את הסיפור? דחפתי את הדלת בפעם האחרונה בדינדון החלטי ויצאתי לאוויר החם. נשמע עוד דינדון מאחורי.
"טס, חכי!"
הסתובבתי אל היירו בכעס.
"מה?"
"אני רוצה להתנצל בשם רנה"
"אני לא רואה אותה פה בעצמה." המשכתי להתקדם.
"רגע! עצרי! בסדר, אז אני מתנצל בשם עצמי. על זה שלא עשיתי כלום כדי לעצור אותה כשסתם הציקה לך. יש דרך כלשהי שבה אני יכול לפצות אותך על זה?"
הוא נשמע כן. אחרי שהייתי עדה לכישרון המשחק הנוראי שלו היום הנחתי שהוא לא משקר. רעיון מטורף עלה במוחי. רעיון קטנוני, ילדותי ומה לא. הסתובבתי אליו, רואה את שאר החבורה שלו מסתכלים בדאגה מבעד לחלון החנות.
"יודע מה? האמת שכן. אני מוכנה לעזור לך במתמטיקה, רק בוא נעוף מכאן"
גבותיו התרוממו בהפתעה. "נעוף?"
זקרתי את סנטרי בהתרסה. "כן."
"את יודעת, גיבורים לא באמת עושים את זה בדרך כלל. יותר מדי פעמים הדבר נגמר בזה שמקיאים עלינו."
לא חזרתי בי, והוא בדיוק הציע לפצות אותי. עכשיו לא יכל לסגת מההצעה.
ההבעה של רנה מבעד לחלון כשהתרומם איתי אל השמיים לגמרי הייתה שווה את זה. אולי גם הרמתי לה מאחורי גבו אצבע מסויימת.

"אהההה! תוריד אותי תוריד אותי תוריד אותי!" מחצתי אותו בחיבוק כדי לא ליפול. הרוח קטפה את מילותי והשאירה אותן מאחור. אבל צרחתי לו לאוזן, אז כנראה שבכל זאת שמע. הוא נראה אומלל. "תחזיקי חזק, אנחנו כבר קרובים!"
"אמרת את זה לפני רגע-עהההה!" שוב הסתכלתי בטעות למטה אל הקרקע הרחוקה מדי.
"תעצמי עיניים!"
"ניסיתי, זה עושה לי בחילה!"
"רעיון רע, לא לעצום עיניים!" הסכים מייד.
התקרבנו לאחד משלושת הבניינים הגבוהים ביותר בעיר. "תחתוך הצידה, אנחנו עומדים להתנגש בבניי- אההה -ן!"
צללנו למטה ונחתנו על אחת המרפסות.
"מהר, בוא נעוף מכאן לפני שמי שגרים פה ישימו לב אלינו!"
ראיתי שהוא מתאפק לא לצחוק. "מה? הם יכולים להתעצבן!"
"טס, אני גר פה."
אה. אף פעם לא חשבתי שאנשים אמיתיים גרים במגדלי השלישיה. הוא התקדם בביטחון מעבר לשטיח ה"ברוכים הבאים, בבקשה לדרוך עליי" אל דלת הזכוכית, אותה פתח. נכנסתי בעקבותיו לדירה שזעקה חדשנות. עץ ומתכת השתלבו ביחד ליצירת מראה יוקרתי. בסלון עמלה על ניקוי הספות הלבנות אישה שנראתה מוכרת לי במעומעם. הנחתי שהיא אמא שלו.
"אני הולך רגע להביא לנו מים" הפטיר היירו ונעלם במטבח. תהיתי אם זה שם קוד של בנים ל"אני רץ לסדר את החדר כי לא ציפיתי שיבואו אנשים". בכל מקרה, רציתי להשאיר לפחות קצת רושם טוב אז ניגשתי אל אמא שלו והושטתי את ידי ללחיצה. "נעים להכיר, אני טס."
היא עצרה מהנקיונות והביטה עליי מלמעלה.
"אה, אני שמחה שהביאו לי כוח עזר" אמרה ודחפה לידי המושטת סמרטוט רטוב.
"אני אורחת" אמרתי בקול קפוא.
היירו הופיע לצידי, מחזיק שתי כוסות מים. "בואי אראה לך את החדר שלי... אה, אני רואה שנתקלת ב-" עיניו הזדגגו בנסיון להיזכר.
"דיסאנה" אמרה האישה.
הוא נראה מעט נבוך מכך שלא זכר. "נכון! היא אחת מהמנקות בבניין. בואי לא נפריע לה." הוא הניח את ידו על גבי והנחה אותי בעדינות לחדרו.
לא האמנתי שחדר יכול להיות כל כך מסודר. שום בגדים על הכיסא או עפרונות מונחים ברישול. כל כך... נקי ולבן ומסודר. בתוך ארון זכוכית ניצנצו עשרות מדליות זהב מבריקות ועל הקירות לא הייתה שום תמונה. הוא הניח את הכוסות על השולחן וגרר פנימה כיסא נוסף. משלא זזתי נראה נבוך אף יותר וכחכח בגרונו. "קדימה, בואי נלמד."
וזה מה שעשינו. אני הסברתי תרגיל והוא היה צריך לפתור אותו. ביחד עברנו על הבעיה. הוא היה נוראי. מעולם לא נתקלתי במישהו שנכשל במקצוע הזה בצורה כל כך קשה. היירו מחץ לכדור עוד דף עם תשובה שגויה, אבל במקום להוסיף אותו לערמת הנייר ההולכת וגדלה זרק אותו עליי. "אופס" אמר ללא צער וחייך בדביליות. אספתי ניירות ויידתי עליו בחזרה, מנסה להתחמק ללא הצלחה מכדורי הנגד שלו. זה היה כיף להפתיע. בתוך כל בלגאן הניירות פתאום תקפה אותי בהלה עמוקה. גם הוא הרגיש בכך, ופנה להביט בפתח החדר שלו, שם עמדה אישה שללא ספק הייתה אמא שלו. היו להם אותו שיער בלונדיני ועיניים כחולות כהות. חוץ מזה, היא לבשה סינר שעליו נכתב "אמא במטבח, סכנות ישר לפח".
היירו נשם עמוק. "הכל בסדר אמא, אני זה שזרק עליה נייר והיא רק מחזירה לי. זה בסך הכל משחק."
עליצות מהוססת החליפה את הבהלה שהרגשתי, וחיוך מעט מאולץ עלה על פניה. "כמובן, כמובן פוצקי. רק חבל שלא הצגת אותי לחברה הקטנה שלך. שמעתי קולות והתחלתי להילחץ."
התאפקתי לא לגחך לשמע שם החיבה.
"אמא, זאת טס. היא איתי בכיתה ואנחנו... עובדים על משהו שקשור ללימודים ביחד. טס, זאת אמא שלי, דלנה"
דלנה ספקה כפיים, וגל של שמחה הציף אותי עד שנהייתה לי בחילה.
"איזה יופי, אני תמיד שמחה להכיר חברים חדשים של הפשוש הקטן. כמה נחמד שאת פה בדיוק בזמן לארוחת ערב".
העפתי בו מבט שואל.
"לא, לא הייתי רוצה להטריח..."
"שטויות! האוכל כבר מוכן."
השמחה מכך שאני נשארת לארוחת ערב בהחלט לא הייתה שלי, אבל עדיין הרגשתי אותה בכל העוצמה, דוחפת אותי לחייך בטימטום.

צלחות הוגשו, מזלגות קירקשו. עיתון בעל הכותרת "פשעים חדשים התגלו נגד רואה-כל" מלווה בציור של רטיה הסתיר את פניו של מנהל בית הספר.
"שמעתם על הפרשיה החדשה עם רואה-כל?" שאל בקול יבש.
דלנה הניחה את ידה על חזה בדרמתיות, בעוד בשניה הניחה לי על הצלחת חתיכה נדיבה של פשטידת תירס. "המעבדה שהרס? פשוט בושה!"
"מה את חושבת על זה, טסיה?" שאל המנהל כביכול כבדרך אגב, עיניו הבהירות כקרחונים קודחות בי חורים של קור.
פי הרגיש פתאום יבש, ובלעתי רוק בכבדות. "אני חושבת שהוא נבל נוראי שצריך לשלם על פשעיו, מה זאת אומרת?"
הוא הנהן וחזר לעיתון.
"את יודעת, שמעתי שעלו על פריצת דרך חדשה ללכוד אותו" אמרה דלנה והוסיפה כבדרך אגב חתיכת פשטידה נוספת. הנהנתי בחוסר שכנוע. זה מה שאומרים כבר כמה שנים.

כשסיימתי את ההליכה הארוכה ממרכז העיר הביתה כבר היה חשוך, וכוכבי המדבר נגלו בשמיים בכל תפארתם. הסתכלתי עליהם לרגע, תוהה איך דבר כל כך רחוק יכול להיות כל כך יפה. אולי ככה זה, ודברים נראים מושלמים כשהם רחוקים מכדי לגעת, רחוקים מכדי לההרס. כל אחת ואחת מצלקות הכוכבים, שביחד יצרו לי גלקסיה מעל הראש. אהבתי את זה.
נכנסתי בשקט, פותחת את דלת הכניסה  באיטיות כדי שלא תחרוק. האור בפנים דלק. סימן רע. אמא שלי ישבה על הספה בסלון, ידיה משולבות בצורה מבשרת רעות.
"קבענו לאכול ביחד." האשימה.
שיחקתי עם עגיל המשולש שהשתלשל מאוזני בחוסר נעימות.
"מצטערת. הייתי אצל חבר ו..." לא באמת ידעתי איך לגמור את המשפט.
"שוב עם דן הזה. כבר אמרתי לך, הוא חברה רעה."
"האמת שבכלל לא הייתי איתו..."
"אז עם החברים קוראי המחשבות שלו? כבר הוא דירדר אותך אליהם?"
"הוא לא מדרדר!" שוב היא חוזרת על זה? כאילו לא רבנו על העניין מספיק!
"תראי איך את עונה בחוצפה! על מה את מגנה בדיוק?!"
"על חבר. על מישהו שמבין אותי... כי את בבירור לא!"
האור נכבה בפתאומיות. בעטתי בכלוב של פאפין, והאוגרת העצלנית נקשה לעברי בשיניה באיום וחזרה לרוץ- מחזירה את החשמל. קיבלנו אותה מהעבודה של אמא שלי בחברת החשמל לפני כמה שנים, מתנה דרכה העובדים לא יצטרכו לשלם על חשמל בעצמם.
כל העייפות מהיום הארוך נפלה עליי בבת אחת, מרוקנת את הכעס. עזבתי את אמא שלי בסלון ונכנסתי לחדר שלי, נופלת על המיטה באנחה. מהתקרה נצצו שברי קריסטלים ירוקים, מחקים את השמיים. ואני, אני התהפכתי צד והלכתי לישון כמו כל גיבור בעיר, חיקוי של גיבורה.