וואנשוטים וכל זה

חלליות

הרמתי מבט מהטלפון והסתכלתי דרך החלון.
צפלין ענק ומתכתי כמעט התרסק לי במרפסת. (צפלין זה הספינות אויר המלחיצות האלה מפעם)
יצאתי בבהלה החוצה ועמדתי המומה מהמחזה שנגלה לנגד עייני.
ציים של מטוסים כיסו כל פיסת שמיים, הסתכלתי למטה ומליוני אורות מנצנצים הציפו את עייני, פנסי מכוניות.
העולם ניצנץ מרוב מתכת, הרחק באופק שייטו חלליות משולשות לאור השקיעה, ממש כמו בסרטי מדע בדיוני.
הראש שלי התחיל להסתובב, רגלי כמעט קרסו מתחתי, בעוד החלליות המשונות מתקרבות אלי וחולפות לידי.
נכנסתי הביתה בסערה ופתחתי את הטלפון כדי לנסות להתקשר למישהו, אבל שעון הדקות של השיחה השתגע, המספרים היבהבו על הצג והקו היה קטוע ומשובש.
לשניה אחת העולם החשיך ואז חזר האור. חזרתי החוצה וראיתי את השמש שוקעת בצפון, ומהבהבת כמו מנורה ישנה.
ניסיתי לצעוק, אבל לא שמעו אותי, רעדתי כולי והלב שלי הלם בחוזקה.

התעוררתי...

הלו לכם, פה נגמר הקטע הקצר שכתבתי.
אני תכלס מספרת פה חלום שהיה לי, הוא היה ממש מלחיץ ונראה אמיתי לגמרי, אני עדיין רועדת בגללו.
אבל זה אחלה מדע בדיוני אז חשבתי שאולי אני אכתוב ומי יודע... אולי מישהו יאהב את זה.
בחלום מי שעשה את הדברים האלה לא היו חייזרים, אלה היו אנחנו- בני האדם. חשוב שנזכור שיש סיכוי שככה יראה העתיד שלנו, ואולי זה לא יהיה בהפתעה ואולי לא ניבהל כל כך כמו שאני נבהלתי בחלום, אבל שכשהמציאות הזאת תקרה (או משהו דומה לה) אנחנו אלה שניצור אותה ונהיה אחראים אליה.

**אני מודעת לכך שהקטע לא טוב, ותכלס די מעפן, אבל ניסיתי לכתוב אותו כמו שאני הרגשתי ובלי להגזים. כי זה חלום וככה בדיוק זה היה... בערך (: