וואנשוטים וכל זה

מה שלא היה קודם

קיילי קראה ספר כשוויל התיישב מולה.
היא ישבה, גבה שעון על עץ, וחיוך קטן משחק בזווית פיה.
"היי ויל" היא הרימה את מבטה לרגע קצרצר, ומיד שקעה שוב בספר שלה.
ויל הביט בה במבט מרותק, והיא ניסתה להתעלם מפעימות ליבה, שדפק בפראות.
קרני השמש שחדרו מבעד לענפי העץ ריקדו על שיערה האדמוני.
הוא ממשיך להסתכל עליה, קיילי הייתה מודעת לעצמה מאוד.
היא תהיה חייבת להתייחס אליו בקרוב.
קיילי קטפה פרח צהוב מהאדמה וטמנה אותו בין דפי הספר, בתור סימניה.
"אל תפסיקי בגללי" אמר ויל בנימה מתנצלת, השמש מנצנצת בעיניו הירוקות. אבל קיילי כבר הניחה את הספר.

הנער חום השיער שבה את ליבה עוד מהרגע הראשון שראתה אותו, היא ידעה, היא רוצה שהוא יהיה שלה.
"מה אתה עושה פה בכלל?" היא שאלה בחיוך, היא השעינה את ראשה על כף ידה ובהתה בנוף הנשקף במורד הגבעה, שיערה מתבדר ברוח בעליזות.
"חיפשתי אותך" ענה ויל, וליבה של קיילי ניתר בשמחה. הוא חיפש אותי, חשבה בגאווה.

ויל הרים את ידו בהיסוס, וידו שיחקה בשיערה של קיילי. קיילי השפילה את מבטה במבוכה, גם כשידו התקדמה הלאה, ואצבעותיו ריפרפו בעדינות על לחיה.
עד שלבסוף, היא הרימה את מבטה, ועיניה החומות הביטו בעייניו הירוקות של ויל.
ויל היה מהופנט מהעיינים האלה, שהביטו בו כרגע בסקרנות.
באותה שניה, שפתיו פגשו את שפתיה, והיא נעתרה מיד, נאחזת בכל חלקיק שנייה מהרגע המתוק.
לאחר דקה, דקה ארוכה ומאושרת, היא הביטה בעייניו, החיוך העקום והמתוק שלה מופיע שוב, ידה נתונה בתוך ידו, אצבעותיהם משולבות.
ויל החזיר חיוך שובב, עייניו מנצנצות באושר. סוף סוף זה קרה.
"מה יהיה עכשיו?" שאלה במבוכה, עצובה שהרגע חלף לו.
"מה שלא היה קודם" השיב, והתיישב לידה.
ידו חיבקה את כתפה, ושניהם הביטו בנוף המרהיב הנפרש מולם.
היא השעינה את ראשה על כתפו, מנסה לכבוש את החיוך.