כאילו זה היה אתמול - משחקי הרעב

פרק 1

.....''את אוהבת אותי . אמיתי או דמיוני ?''
אני אומרת לו , ''אמיתי .''
כך נרדמנו אני ופיטה . בבוקר כשקמתי מצאתי את עצמי עדיין חבוקה בין זרועותיו . פיטה עדיין ישן . הסתכלתי על חזהו שעלה וירד בקצב אחיד ועל פניו השלובות – לילה ללא סיוטים . אך הרי כך זה תמיד כשאנחנו ישנים ביחד . העברתי בעדינות את זרועותיי על לחיו החמימה למגע בזמן שלאט הוא פקח את עיניו . ''בוקר טוב'' הוא לחש לי , ''בוקר טוב'' עניתי לו בחיוך רפה .
עבר עוד קצת זמן עד שקמנו להתחיל את היום , הרי אין למה למהר עכשיו כשנגמרו משחקי הרעב והקפיטול – בייחוד הנשיא סנואו אינם עוד  . וטוב שכך . המחשבה על עוד משחקי רעב – עוד ילדים שימותו – שאני אצטרך להדריך בין היתר זעזעו אותי .
הימים עברו כהרף עין ללא דברים יוצאים מם הכלל . לאט לאט התחילו פחות ופחות לדבר עלינו ולעזור אותנו לנפשנו בשקט הרחק במחוז 12 . השפעתו של הציד שעבר פיטה על ידי הקפיטול נחלשה ונחלשה אך עדיין היו לו הבזקים . הוא תמיד מחזיק משהו ככ חזק עד שידיו נהיות מלובנות מרוב אחיזה , שבריר של בהלה מתאסף על פניו ואז נעלם . הסיוטים שלי לא עברו אך גם אינם מגיעים בתדירות גבוהה מכיוון שאני ישנה עם פיטה כל יום – ואיתו אף פעם אין לי סיוטים אבל זה עדין מרגיש כאילו זה היה רק אתמול  .
גם היימיטץ משתפר – הוא מתחיל להיות פיכח לעיתים קרובות יותר – לא מספיק – אך עדיין ניכר שיפור . אני חושבת שזה כי יש לו עכשיו אותנו , כי אנחנו שם בשבילו ועוזרים לו כשהוא צריך , והוא שם בשבילנו .
אמא עדיין לא מוכנה לחזור למחוז 12 ואני מבינה אותה – יותר מדיי זכרונות רעים . תקופות הרעב והקושי , מותו של אבא , מותה של פרים .... ועדיין זהו הבית שלי ואני לא מסוגלת לעזוב אותו . אף פעם , ולא נראה שזה מפריע לפיטה במיוחד .
הימים מתנהלים דומה – אני ופיטה ביחד , אני פיטה והיימיטץ' , היימיטץ' שותה , אני צדה ופיטה אופה . לפחות כך זה היה בחודשים הראשונים עד ש....

טרילילי אז זה היה הפרק הראשון בתקווה שזה לא כושל מדיי והוווו