משאלת לב

הקדמה.

קיילה מגיעה הביתה לקראת הצהריים אחרי יום רגיל בלימודים, שיערה החום קצת לח  מהטיפות שירדו בדרך ולחייה וורודות מהריצה שעשתה כדי שתפסיק להגיע הביתה, לפני שהטיפות יהפכו לגשם. 

היא טרקה את דלת ביתה מאחוריה ונעלה אותה במפתח הכסוף שבצבץ מחור המנעול.

"אני בבית!" קולה של קיילה נשמע אך הוריה לא ענו, 

"מוזר" לחשה לעצמה כשהניחה את תיקה על הרצפה ליד הדלת, היא ידעה שהם בבית כי רכב הטויוטה השחור שלהם היה בחנייה בחוץ, והתיק הישן הקבוע שאמה תמיד לוקחת לכול מקום היה מונח על השולחן.

 לאחר כמה שניות של שקט קולה של אמה החזיר לה תשובה, בטון מוזר. "קייל לכי לחדר, אני אקרא לך עוד כמה דקות!"

 הטון של אמה היה מהוסס אך תקיף, משו לא כרגיל ומוחה התחיל לפעול, היא בדיוק עשתה כמה צעדים לכיוון חדרה כשנפל האסימון.

"אבא שתה".

 תוך כמה רגעים בלבד היא כבר הייתה בחדרה שהדלת נעולה מאחוריה וגבה שעון עליה בחוזקה.

 "פאק!" קולה המפוחד הפר את הדממה הנוראית, היא פחדה. 

קיילה ידעה שהוריה רבים כרגע אך לא שמעה את קולם, ראשה היה מלא ברעש לבן שטשטש את חושיה, 

 היא ידעה שזה רע ,אך לא ידעה מה קורה, ראשה התערפל והסתחרר, הדם זרם בעורקיה במהירות,

 הראש שלה הסתובב בעודה מנסה לחשוב כיצד עליה לפעול ואז היא שמעה את הזעקה הראשונה של אמה. ידיה כיסו את אוזניה באימה מהידיעה שיגיעו צעקות נוספות בעקבות זו.

צעקה, 

צעקה חזקה יותר 

ושקט. 

בום קל ולאחריו צעקות נספות נזרקו לאוויר. 

עורה סמר ונשימתה הכבידה עליה, היא לא שמעה את תוכן הצעקות רק את קולם של הוריה,

 הפחד הברור והמחניק שבקול של אמה, וקול השתוי המעורר פחד של אביה.

ואז בום רועש נשמע, גדול יותר וחזק יותר מהקודם, בום שבישר רק רעות... 

משו נפל על הרצפה וכמה שניות היה שקט. נשמעו כמה צעדים ואז השתלטה דממה.

משו קרה, והיא ידעה את זה היטב, ראשה זעק לה, גופה צרח לה בכאב, היא ידעה בכול נימי נפשה שקרה מה שקרה,

 אך במאה אחוזים היא סירבה להאמין. 

 היא נעמדה לאט ברגליים רועדות ועיניים דומעות, היא פרצה בסערה מחדרה המוגן בלי להסתכל אחורה לראות מה קורה ולבדוק אם אמה בסדר, בלי לוודא שהבן אדם היקר לה ביותר עוד איתה. 

היא פשוט לא הייתה מסוגלת. 

היא יצאה מהבית בריצה, נסערת מתנשפת ומשתנקת ללא שליטה,  במשך דקות ארוכות הסתובבה סביב עצמה ברחוב מול ביתה כשגשם החל לטפטף על גופה. 

 היא ניסתה לסדר את מחשבתה המבוהלת, אך ראשה הדואב מבכי הבלבול והפחד הנוראי שהיה בה לא נתנו לה לחשוב יישר.

לאחר זמן לא ברור היא וויתרה, לחלוטין התייאשה ונתנה לעצמה לצנוח על ברכיה אשר השתפשפו במדרכה הקרה הקשיחה,

 גשם כמו סכינים זלג על ראשה והרטיב את כולה, דמעותיה מטשטשות את ראייתה, יבבות חלושות ומלאות כאב ופחד נפלטות מפיה הרועד, בעוד ראשה הרטוב מורכן כלפי מטה, ובדיוק ברגע שפרצה בבכי קורע לב...

 היא שמעה את הסירנות וידעה,

היא ידעה. 

 אבא שלה, הרג את הבן אדם שהכי קרוב אליה בעולם, את אמה...

----------------------------------------------------------------------

היי זה הספר הראשון שאני מפרסמת אני רוצה לבדוק אם אני באמת מסוגלת ואם זה ידרבן אותי לכתוב יותר ולעשוק במה שאני אוהבת. אני אעלה עוד פרקים אם אראה שמישהו בכלל קורא. 

אוהבת,

ליב.

נ.ב סליחה שזה קצר, זה הרבה יותר קצר משחשבתי שזה יהיה אבל לא נורא. ואשמח לשמוע הערות ומחשבות.