בת השלג, פאנפיק של פרסי ג׳קסון

מפלצות, רוחות ומבוך

נודת מבט- סופיה

הסקרנות כבר הייתה גדולה מדי, רציתי תשובות לשאלות שלי. הייתי רגילה לקבל תשובות לשאלות במיידית מהספריה בחדרי, לא להישאר ערה חושבת ומנחשת. הייתי חייבת לצאת מהעיר הזו וללכת למצוא את התשובות האלו; אבל איך? אי אפשר לצאת מהדלתות אל הכביש בלי שיראו אותי- דבר שכמובן מאוד לא רציתי- אז יצאתי להליכה בתקווה שיעלו אילו רעיונות לבריחה, הלכתי הלוך ושוב, בראש עדיין ריק ובזמן שהלכתי בין קשתות האבן העצומות מעדתי על שורש עץ וכמעט נפלתי אל תוך מה שנראה במבט ראשון כמו באר עתיקה, אבל למעשה היה פתח למבוך של דיידלוס (ידעתי את זה מסמל הדלתא על הצד של הבאר ומהמיתוס על המבוך). החלטתי להיכנס ולחקור. אם הדברים ששמעתי מהשיחות שצותתתי אליהן נכונים, המבוך מתפרס כמעט על כל העולם, כלומר אוכל לעבור מרחקים עצומים בזמן קצר. אבל לפני זה, אני צריכה נשק כלשהו, הרי המבוך הוא בית להרבה מפלצות מסוכנות. למזלי, האנשים בבסיס הצבאי עשו תחרות כלשהי בעיר, והשאירו אחריהם הרבה חרבות, פגיונות וסכינים, וגם כמה בובות אימונים כאלה. הלכתי אל המקום והתחלתי לנסות לפגוע בבובות, החרבות היו ארוכות וכבדות מדי, הסכינים קלות וקצרות מדי, הפגיונות מסוכנים מדי לתוקף אם לא מתאמנים מראש ולי לא היה זמן להתאמן מראש. בסופו של דבר מצאתי מעין שילוב של כל כלי הנשק, עם להב ארוך אבל חד כמו מחט בקצה,עשוי ממה שנראה כמו זהב אבל יותר חזק, עם קת מעור מקושט בסמלים שלא הצלחתי להבין. חזרתי לבאר ההיא וקפצתי פנימה, בלי הכנה או ניסיון, אבל עם רצון עז להצליח.
אני לא בדיוק זוכרת מה קרה שם, אני זוכרת הרבה מפלצות ולחימה לא טובה, בפעם הראשונה שניסיתי לישון היו לי סיוטים נוראיים על ארמון הצפון, על קאלאיס וזטס מנסים להרוג אותי, על ספינה מעופפת מתרסקת, ולבסוף, חושך מוחלט וקול שדיבר בשקט "סופיה, זה אני, אבא שלך. רוצי, עכשיו." אחרי המשפט היחיד הזה התעוררתי בבת אחת, קמתי והתחלתי לרוץ. ושניה אחר כך מפלצת עם טפרים ענקיים וחדים הסתערה אחרי. מאז הבטחתי לעצמי לא לישון יותר במבוך המקולל הזה. כמה ימים אחר כך- או מה שנחשב כיום במקום הנוראי וחסר האור הזה- איבדתי את הנשק שלי בקרב עם משהו עם הרבה שיניים , שבסוף הצלחתי להרוג בכך שרצתי אל חדר עם רשתות דיג תלויות על הקירות, קפצתי ונתלתי על אחת מהרשתות הגבוהות יותר וכשהמפלצת ניסתה לנגוח בי קפצתי לרשת על התקרה והמפלצת התרסקה אל תוך הקיר. עוד כמה ימים לאחר מכן ישבתי לנוח בפינה קטנה אחרי בריחה ארוכה מדבר שנראה כמו צמח טורף חי והבחנתי במשהו, הם זה אור שמש שאני רואה? קמתי מיד וניסיתי לחפור את דרכי למעלה והחוצה,ואחרי בערך חצי שעה של ניסיונות הצלחתי. הייתי בחוץ, הצלחתי לברוח מהמבוך האיום הזה! סוף סוף הייתי חופשיה! אבל איפה הייתי? ירד גשם, אבל לא גשם קפוא עם ברד שאליו הייתי רגילה, אלא מעין גשם של שרב וחמסין, השמיים היו אפורים-חומים.
ראיתי מולי משהו שנראה כמו מחנה קטן, עם הרבה בניינים קטנים במרובע, וממש לידי היה עץ אורן ענקי, לרגלי הייתה ערימת עיתונים, הרמתי אחד מהם והסתכלתי עליו. הסתכלתי על העיתון, ואז הסתכלתי שוב. התאריך חייב להיות שגוי. לא יכול להיות שעברה חצי שנה, הרי הייתי במבוך רק שבוע, אבל אחרי שמצאתי עוד עיתון עם אותו תאריך, הבנתי שזה נכון, איכשהו. ההלם מהגילוי הזה, ביחד עם הכאב וההתשה מהמרדף חסר הסוף מתחו את גבולות העירנות שלי יותר מדי. נשענתי כל העץ, הרגשתי את עצמי נופלת על הדשא הרך ואת עיניי נעצמות.

.....

כשהתעוררתי מהספק שינה ספק עילפון, אחרי תקופת זמן שהרגישה כמו עוד מאה שנה, פתחתי את עיניי לאט לאט והסתכלתי על השמיים.
הגשם פסק והרוח שנשבה בלילה טאטאה את הערפל האפור והעננים. בבוקר הרוח שככה ושמים כחולים, צחים ועמוקים התקמרו מעל הארץ. מעולם, מעולם לא חלמתי על שמיים כה כחולים, בארמון הצפון השמיים תמיד היו מעוננים ואפורים. הגוון הכחול הזה היה עמוק וצונן, וזהר כמעט כמו מימי אגם מקסים וחסר תחתית. פה ושם, גבוה במרומי הכיפה הכחולה, צפו עננים כמו כבשים קטנות וצחורות כשלג. על מרחבי הדשא עצמם היה שפוך גוון תכול ורך של פרחים יפיפיים, במקום החום האפלולי וחסר הצבע של אדמה שנקברה מתחת לשלג בטמפרטורות מתחת לאפס או האפור המדכדך האיום של צמחים קפואים.
"אה, כן" אמרה מישהי לידי בגיחוך, "הסערה עברה קצת. זה קורה בעונה הזאתי של השנה, זה עובר כאילו שזה אף פעם לא היה פה וגם לא מתכנן לבוא שוב. זה בגלל שאנחנו עדיין קצת בקיץ, והסתיו עדיין רחוק, אבל בדרך" היא אמרה, הסתכלתי עליה ולא יכולתי להאמין. זאת הייתה אותה נערה מהקרב בגבעת הזאבים לפני שנה עם עטרת הכסף, המנהיגה של הציידות, זה אומר שכאן אוכל למצוא את הפתרון לשאלות שלי.

הייייייי סליחה שגם זה קצר, אין לי איך לכתוב פרק שלם באמצע הלילה ושזה יצא טוב. סליחה, ואני הולכת לישון עכשיו (השעה היא 2:21) 🌙⭐