צחקתן עליי. אמרתן שאני לא עוברת כלום. שני לא מבינה מה זה אנורקסיה, דיכאון, פגיעה עצמית.
אתן באמת רוצות לראות?
אתן רוצות לראות את החתכים על היד שלי?
אתם רוצות לראות את הסימנים על הצוואר שלי, שאני מסתירה עם השיער?
אתן רוצות לראות את הרזון הלא טבעי שלי?
יותר מזה, אתן רוצות להיות שם?
אתן רוצות לראות אותי חותכת את עצמי? חונקת את עצמי? לא אוכלת?
אתן רוצות לראות אותי מתכננת להתאבד?
אני חושבת שלא.
אתן תמימות. אתן לא רוצות לראות את הסימנים שיש לי. אתן לא רוצות לדעת שכבר שנה אני בדיכאון, בוכה מכל דבר, פשוט שבורה. אתן לא רוצות לדעת אני מרגישה שכולם שונאים אותי, שעדיף שאני אמות. אתן לא רוצות לראות את המחשבות האובדניות שיש לי. אתן ממש לא רוצות להרגיש את הרגשות שלי, את כל הכאב.
אז אל תגידו.
אני כל כך רציתי להראות לכן את הסימנים, להגיד שאני יודעת על זה הרבה יותר מהן כי אני עוברת את זה.
אבל שתקתי.
אבל אני מבינה, מבינה יותר ממה שהן הבינו אי פעם.
