Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
"אני לא צריך עזרה, תודה" קאי מלמל בשקט בעוד שהוא אוסף את שקיות המצרכים שלו. הוא זרק "המשך יום טוב!" מהיר לקופאית והלך משם. בזמן האחרון הוא די התרגל לזה, זו הפכה להיות השגרה החדשה שלו. להיות בבית עד שנגמר מה לאכול ואז להיות מוכרח ללכת למכולת. ובכנות, הפשטות הזו הספיקה לו. הוא לא ידע להכין אוכל לעצמו, אז כל מה שהוא קנה היו פחיות שימורים ופיצה לחימום מהיר במיקרוגל.
ההורים שלו היו סוכני נדלן בחברה נחשבת, והיו יוצאים לנסיעות עסקים על בסיס קבוע. כשהודיעו להם על נסיעה לשנה בשביל ענייני עבודה הם היססו, אבל קאי הבטיח להם שהוא יסתדר לבד. הוא לא רצה להודות בכך, אבל הוא היה הרבה יותר לחוץ מאיך שהוא גרם לזה להיראות. זו הייתה הפעם הראשונה שהם עזבו לזמן כל כך ארוך ולקאי לא היה שמץ של מושג איך להסתדר בעצמו.
הנה עוד רגע של כנות: הוא היה מפוחד כמעט עד מוות. מחר הוא יצטרך ללכת לבית הספר בפעם הראשונה מאז שההורים שלו נסעו, ואז הוא יותקף במטר של שאלות לגבי איפה הוא היה, מה הוא עשה ולמה הוא נעדר לזמן כל כך ארוך.
לא הייתה לקאי בעיה רצינית כלשהי, הוא פשוט לא רצה ללכת לבית הספר! אבל כשכמות ההיעדרויות שלו התחילה להיערם הוא היה חייב לחזור לבית ספר או שיתקשרו להורים שלו, וזה היה הדבר האחרון שקאי רצה.
אז שם הוא היה, בדירה שלו, כשרק המחשבות שלו מארחות לו חברה. בעיקרון, קאי היה אמור לגור בבית של ההורים שלו, אבל הוא התעקש להיות ״עצמאי״, ובגלל זה הוא נתקע במקום הקטן והלא נוח הזה.
הוא הלך ברחוב וסקר את הרחוב באדיקות. קאי היה חייב להודות, זו הייתה שכונה די מרשימה ביחס לדירת שני החדרים העלובה שלו. המון בניינים גבוהים, עצים, והמון מקומות ציבוריים, זה בטח מקום מאוד נחשב. לא פלא ששכר הדירה כל כך יקר! הוא המשיך להתפעל מהמבנים הרבים עד שהוא הגיע לדירה שלו, נזכר שהוא לא אחד מבעלי הבניינים המרשימים ונכנס לדירה המרופטת שלו באנחה.
הוא הגיע לפתח הדירה שלו וחיפש את הפתח שכמובן הוא לא מצא מיד. "נו כבר.." קאי לחש בחוסר אונים והמשיך לחפש את המפתח ״הא!!״ הוא הצליח לדוג את המפתח מהכיס ולפתוח את הדלת בידיים רועדות ממעמס הכובד של השקיות שסחב.
קאי הפיל את השקיות במרכז הדירה הזעירה, לא טורח להכניס את המוצרים למקרר והולך ישירות למיטה, מותש מהיום שעבר עליו ורוצה לסיים עם זה כבר.
הוא הרים את עיניו, נתקל בחתול שלו שראה את בעלו חוזר הביתה אז ישר מיהר להתיישב בחיקו. קאי חייך, החתול הזה אחד החברים היחידים האמיתיים שלו, הוא היה לצדו מאז שהוא היה קטן.
ההורים שלו היו בנסיעת עסקים שנמשכה שלושה שבועות, וקאי היה צריך להישאר לבד. כמובן, זה לא אידיאלי לילד קטן, אבל הוא הצליח להסתדר כי הוא כבר היה רגיל לזה.
אז יום אחד, כשקאי ראה חתול עזוב ברחוב, הוא לא היה יכול לעצור את עצמו מלקחת אותו משם. הוא היה רק בן כמה ימים כשקאי אימץ אותו, והוא לא עזב אותו מאז.
קאי גיחך לעצמו כשנזכר בכעס של ההורים שלו כשהם חזרו הביתה ומצאו חתול שהרס להם חלק משמעותי מהרהיטים. הם כמעט הכריחו אותו למסור אותו או להחזיר אותו לרחוב, אבל אחרי הרבה התחננויות מצדו הם הסכימו להשאיר אותו כדי שתהיה לקאי חברה.
הוא הרים את הטלפון ובדק את תיבת ההודעות שהייתה מלאה בעשרות הודעות שלא נקראו, קורא אותן במהירות וברפרוף כדי לוודא שלא פספס שום דבר חשוב והניח את הטלפון בצד, הוא לא יחסר לאף אחד וזה לא יהיה כל כך נורא אם הוא יעלם רק ליום.
הוא קבר את ראשו בכרית, שואף את הריח המוכר שלה שאליו הוא התגעגע ומניח לעצמו להירדם, לא חושב על מחר ועל המצב החברתי הלא נעים שהוא יצטרך להתמודד איתו ברגע שכף רגלו תצעד מעבר לשערי בית הספר.
