זכרונות מהעבר/MinSung

2

קול בכי נשמע מכיוון העץ וורוד הפרחים שהיה ממוקם באמצע הגן,
מינהו בן התשע רץ למקום, לראות מה קרה.

הוא הביט אל הדשא מתחת לעץ וראה שם יושב ילד כבן שבע מייבב בשקט
"הכל בסדר?"

הילד הרים זוג עיניים דומעות אל הבוגר ממנו
"מה קרה?" הוא שאל שוב,
"א-אני סיימתי ל-ללמוד ובאתי לפה כדי לחכות שאמא שלי ת-תבוא לקחת אותי וכבר ע-עבר הרבה זמן והיא לא ב-באה.."
הילד המשיך לבכות.

"בוא"
מינהו הושיט לו את ידו,
הילד הסתכל עליו כמה שניות, הפסיק לבכות, לקח את ידו ונעמד.
"נלך לבית שלי, הוא נמצא פה"
מינהו הצביע אל מקום המגורים שלו שהיה במרחק כמה מטרים מהם,
"נלך לבית שלי ושם תוכל להתקשר לאמא שלך. אתה זוכר את מספר הטלפון שלה?"

הילד חום השיער הנהן לכל מילה ומילה ובליבו הודה לו, הוא קטן אך בעיניו נראה כגדול, בוגר ממנו מאוד למרות שגילו היה גדול משלו בשנתיים בלבד.

השניים צעדו יחד בעודם אוחזים ידיים, רגליהם פסעו על שביל הפרחים הוורודים שהתנופפו מהעץ אל האדמה,
הם הגיעו לבית ומינהו נתן לו להתקשר לאמו.

"הלו..א-אמא
בואי
שכחת לקחת אותי.."

מינהו זכר את היום הזה היטב,
הוא חקוק מדי בזכרונו כדי לשכוח.

אני לא שכחתי..אז איך..איך אתה כן?
איך יכולת?!

זו לא הייתה אשמתך..
אלא אשמתי,
הייתי צריך להישאר איתך.

למחרת מינהו הסתובב שוב באותו גן, הרוח העיפה מעט פרחים באוויר, גורמת למינהו לשלוח את ידו ולתפוס בפרח אחד.
הוא אחז בו והסתכל עליו "כמה יפה" הוא אמר.

"כמוך" קול נשמע מאחוריו גורם לו להירתע מעט ולהסתובב.
הוא ראה שם יושב על הדשא, בדיוק כמו ביום הקודם, הילד בעל השיער החום.

"כמוני? למה אתה מתכוון?" מינהו שאל בעודו מתיישב לידו.
"כמוך. הפרח יפה כמוך" השני השיב בטבעיות גורם לסומק קל להופיע על לחיו של מינהו.
באותו זמן הוא לא ממש הבין את המשמעות של זה, איך זה שהוא יושב ומדבר בכזו נינוחות עם ילד זר שפגש רק ביום הקודם.

"מה השם שלך?" מינהו שאל תוך כדי שהוא מביט בסקרנות באופן בו זה שמולו אוסף פרחים לידיו,
"שלי? תגיד אתה קודם" השיב השני בחיוך בהיר.
"בסדר. השם שלי הוא לי מינהו"
"האן ג'יסונג" אמר חום השיער ושאל "איפה אתה לומד?"

"בעיר אחרת..אבל בשנה הבאה אבוא ללמוד בבית הספר שמאחורי הגן הזה"

"יא, אני לומד שם, נלמד ביחד!"
התלהב ג'יסונג ומינהו חייך.

אחרי כמה דקות של שקט ג'יסונג פרס לפניו על הדשא את כל הפרחים שאסף, "בשביל מה כל זה?" שאל מינהו.

"ששש..כבר תדע" הוא הרים במהירות את אחד הפרחים והתקרב למינהו.
"מ-מה אתה ע-עושה?" הוא נבהל והתרחק, "יא, חכה רגע!" ג'יסונג תפס בכתפיו של האחר, שם משהו בשיערו ואמר "זהו".

מינהו מישש את השיער שמאחורי האוזן שלו והרגיש שם פרח..
"וואו, זה יפה לך" ג'יסונג סרק אותו,
מינהו בקושי הספיק להגיב וכבר נשמעה צפירה מהכביש ליד.
"אני צריך ללכת. ביי מינהו!" ג'יסונג רץ למכונית שם אמו הייתה ונופף למינהו,
"נתראה!" מינהו נופף חזרה.

הלוואי וזה היה יכול להמשיך ככה..

כמעט בכל יום, לשבת עם האדם אותו הוא אוהב לדבר ולדבר על דברים כלל לא חשובים.
לשבת ליד העץ הגדול בעל הפרחים הוורודים ורק להביט אחד לשני שעות בעיניים..

למה שכחת אותי?
לא הייתי חשוב מספיק?